נזכרתי בשני החלקים הללו שבוע שעבר, כשריקוד הדגלים חגג ברחובות ירושלים. אלפי בני ובנות נוער שמחים ומאושרים, חמושים בדגלים ובפיהם שירה אדירה, חוצים את העיר בואכה העיר העתיקה. תלמידים, בני ישיבות ובוגרי מכינות, לצד אולפניסטיות ובנות שירות שרק ביקשו לשמוח ולרקוד (בנפרד יש לציין) לרגל יום שיחרורה של עיר הקודש.
מתוך חמישים אלף הצועדים' נמצא מיעוט זעום שניצל את החגיגה הגדולה להתגרות מיותרת בערביי העיר. זה היה מיותר, זה היה מביש, אבל זה היה שולי בצל נהרות האדם שזרמו בשלום ושלווה לכיוון הכותל. אבל כמו שאתם מתארים לעצמכם, החצי השני לא ישב בשקט.
אתר ynet יצא למחרת הצעדה בכותרת: ״יותר מ-50 אלף במצעד הדגלים, 'לה פמיליה' תקפו רכב של ערבים ויידו אבנים״.
'הארץ' כדרכו, החמיר: 'ריקוד מושחת' הם כינו את מצעד בני הנוער נושאי דגלי האומה ברחובות ירושלים. וניר חסון פירט: ״מצעד הדגלים שב לירושלים במלוא כיעורו, ועל השלכותיו עדיין מוקדם לדבר. אחרי כמה שנים שבהן נעשו מאמצים להקטין את היקף האלימות ולהשתיק את הקריאות הגזעניות, נראה שהעיר חזרה אחורה בזמן...״.
אולי 20-30 חבר׳ה סוררים מתוך 50,000 צועדים, והנה הנוער הדתי כולו הופך ל'גזען', 'מכוער', 'מושחת' ו'אלים'.
בציבור החרדי המצב לא שונה. כולם שם 'פרזיטים', 'נצלנים', 'משליכי אבנים', 'אלימים' וכמובן 'שונאי המדינה'.
מאות אלפי חרדים עובדים, המוני חרדים שמשרתים בזק"א, מד״א וכלל שירותי ההצלה, לא קיימים בעיניהם של אלה שתמיד יבקשו להכליל, לטנף והעיקר להוציא ציבור כזה או אחר מהלגיטימיות הישראלית. כמו שר האוצר שהכתיר השבוע עשרות אלפי אברכים לומדי תורה בכויללים כ״מתעסקים בלימודי בטלה. אנשים מגיל 29 עד הפנסיה. באים בבוקר אוכלים סנדוויץ', שותים קפה. מדברים פוליטיקה. מדפדפים כמה ספרים. אוכלים צהריים והולכים הביתה״.
מעבר להכללה הגסה, מעבר לרשעות הניסוח ולהוצאת שם רע לרוב רובם של האברכים, היה מעניין לדמיין מה היה קורה אם נציג ציבור חרדי היה כותב כך על תלמידי אוניברסיטת ת״א. אבל לליברמן שכבר מריח בחירות ופונה לבייס שלו - מותר הכל.
והדברים חמורים יותר. רק פתי יאמין שהשופרות ה'מכללים' אינם יודעם את האמת. אדרבה, אלה המכלילים מלמדים על עצמם כי הם מפחדים ויראים מהיופי וההדר שנראו ברחובות ירושלים ביום חגה, בדיוק כמו שמפחידה אותם מערכת החינוך החרדית ופריחתו של עולם התורה. הם יודעים בדיוק מדוע חשוב להם לעוות את המציאות.
בסוף השבוע אירחתי בעיר בני ברק קבוצה של אנשי תקשורת ופקידים בכירים במשרדי הממשלה. כשנכנסנו להיכל ישיבת פוניבז', אמרתי להם שיביטו טוב בפני הצעירים החובשים את הסטנדרים: ״עזבו לרגע את לימוד התורה, אני גאה להציג לכם את הנערים היחידים בעולם שמוותרים מרצון על מסכים ועל סמרטפון חכם. אין עוד בכל העולם ציבור כזה״.
אחד האורחים שלי, איש תקשורת ידוע באחד הערוצים הטלוויזיונים, הביט, הסתכל, ואז פלט: ״שטויות, בטוח שלכולם יש בחדר לפטופים, אייפדים ומכשירים חכמים, ואני גם יודע בדיוק באיזה אתרים הם גולשים…״
לשניה נתכעסתי, אבל לאחר רגע נמלאתי שמחה. הנה הצלחתי! האיש גילה עולם מיוחד שלא הכיר. הוא בהלם, הוא מופתע, רק שנבעך, אין לו את הכלים להכיל את המראה הנפלא והייחודי הזה.