אנחנו קצת אבודים בשנים האחרונות. בעיקר נדמה (ואולי לא רק נדמה), שאין מנהיג לבירה. שאין דמות או אישיות שתנהיג את הספינה שלנו לחוף מבטחים.
לישראלי המצוי אתגרים רבים. אנו חיים בתוככי שכונה אלימה וקשוחה; השכנים אינם נאים ואינם מסבירי פנים. אנו עדיין גדלים על חרבנו. זמנים של שלום ואהבה עוד לא נראים באופק המזרח תיכוני למרות הסכמי אברהם הנפלאים.
גם במישור הכלכלי, ישראל, למרות הפרסומים, עדיין אינה גן עדן של אפשרויות, ומערכת המיסים האימתנית ששולטת כאן דורסת כל יוזמה ומעוף. הקיטוב בעם - זה שאולי אינו גדול כפי שמנסים לספר לנו בתקשורת האינטרסנטית, אבל לא כזה קטן שאפשר להתעלם ממנו - גם גוזל מאתנו אנרגיות שליליות וכאב לב. תוסיפו את הקורונה הלא חביבה שהצטרפה לחיינו בשנים האחרונות והנה לכם חיים במציאות מטורפת ולא יציבה.
בדיוק בנקודה הזו מורגש ביתר שאת היעדר מנהיג או כוח מוביל ובעל השפעה על בני העם הזה. חמש מערכות בחירות תוך שלוש שנים, מספרות לנו בעיקר שהעם הזה מתקשה עד מאד במציאת דמות חזקה, משפיעה ובלתי תלויה שתצליח – למרות חילוקי הדעה הקשיים – לאחד את העם הזה תחת כנפיה. מיום שני האחרון גם ברור לכולם (מירב הסיכויים שהיה ברור מלכתחילה), שראש ממשלה המגיע לתפקיד הזה, בזמן הזה, עם מספר מנדטים זעום, ועם פרטנרים קשים לעיכול וחיבור, נדון מראש לכישלון.
וכל הסיכום הזה מגיע, בכדי לספר לנו שלמרות השמחה הרבה השוררת בקרב רבים מבני העם הזה מיום שני בערב, ולמרות ההודאה לא-ל על התפרקותה של הקואליציה האחרונה, שומה על המתמודדים החדשים (והישנים) להפנים שמהיום צריך להתאמץ יותר.
בעת החדשה העומדת לפתחנו הגיע הזמן לאפסן את האגו, את ההיבריס, את ההתחשבנויות ואת הנקמנות האישית (למרות שהיא קורצת), ותסלחו לי על השמאלץ – הגיע הזמן לחשוב על העם, על ציבור, על המדינה.
הפעם, נבחר רק מנהיג או מפלגה אחראיים שיידעו להתעלות משיקולים זרים שכאלה. רק אלה שיידעו להתגבה מעל המדמנה העכורה אותה יודעת התקשורת להגביה ולרומם, רק אלה שיידעו לחדד מבט והשקפה של עשייה טהורה ונקיה מול בעיותיו של הישראלי המצוי - רק הם יצליחו לאחד את העם השבע והעייף מאכזבות, זה שכבר מאס בטלטולי הדרך בואכה ממשלה יציבה וטובה לכל ישראל.