השבוע התפרסמה בתקשורת הישראלית רשימת בתי הספר עם הכי הרבה תלמידים שהוריהם משרתים במילואים. למקום הראשון הגיעו הישובים: תמר בבקעת הירדן, סוסיא בהר חברון, המועצה האזורית שומרון, אהל שילה בבנימין, יקיר שבשומרון, עלי זהב, חיספין ועוד.
״לא מספסרים בנופלים״, אומרים לנו, אבל בלוחמים אני מקווה שמותר. ברור שיש המון ישראלים שנלחמים ושעושים. הם מגיעים מרחבי המדינה, נוכחים (כמעט) בכל הערים ובאים מכלל היישובים ברחבי ישראל. אבל אין ספק, שהציונות הדתית (או כמו שמכנים אותם בתקשורת - 'המשיחים' ה'הזויים'), עולים באחוזים לא מעטים על כולם.
והשאלה הנשאלת בצל רשימת השיאנים בנתינה היא, איך דווקא הציבור הנרתם ביותר, כיצד הציבור הכי מתנדב והכי מוסר גוף ונפש למען עם ישראל, הוא הציבור הכי מושמץ ומבוזה ע״י השמאל והתקשורת? הפליאה גדולה משום שאת הנתונים שאיתם פתחנו את הטור הזה מכירים כולם. את החינוך לנתינה והקרבה שיש במוסדות החינוך של הציונות הדתית כולם יודעים. אז איך ולמה הוא עדיין כה מבוזה ושנוא בקרב אליטות מאד מסויימות בארץ?
אציין שהשאלה מתחדדת בעיקר בצל נושא הגיוס. מספרים כאן כולם, שהציבור החרדי דחוי ואינו אהוב רק בגלל בעיית השיוויון בנטל. ״הציבור החרדי הינו ציבור לגיטימי במדינה אך היעדרותו מקו הלוחמים והמשרתים בצה״ל דוחקת אותו אל אחורי הלגיטימציה של הישראליות״, כתב לפני כמה חודשים אחד מבעלי הטורים הבכירים בתקשורת הישראלית. מעבר לתשובה ההשקפתית והתורנית של קברניטי הציבור החרדית ומבלי לקחת חלק או להביע עמדה אישית בדיון הבוער, הנה מתברר שכלל לא משנה אם אתה כן 'עושה צבא', או כן חלק מהשוויון בנטל - ברגע שאתה לא 'הם', אתה לא! ולא משנה מה אתה כן או לא עושה.
ואם לקחתי תובנה ולקח מהנתון הזה, זו בעיקר המסקנה, שאם חשבת לשנות דרך או השקפת עולם על מזבח הערכה וחיבוק מאלה התובעים ממך לעשות שינויים השקפתיים בחייך - רד מזה. כן, תתעמת עם האמת שלך. כן, תעמוד באומץ וביושר מול השאלה האם אתה באמת חלק ממערך הנתינה וההגנה של עם ישראל בעת המאתגרת הזו (ישנם צדדים לגיטימיים בכל צד; כדאי להאזין היטב לכולם) אבל אם ביקשת לקנות לגיטמציה ואהבה, דע לך: מי שאוהב ומעריך אותך, עושה זאת בגלל שהוא לומד להוקיר אותך ואת האמת שלך. אמת והשלום אהבו. מי שלא, שום עשייה שלך או שינוי דרך לא יועילו לשכנעו שאתה שווה חיבוק והערכה.