מי לא מכיר את התסכול הזה מלראות את החיים של הילד שלנו מתבזבזים לו מול המסך, ובמיוחד פי כמה וכמה בחופש הגדול?
היינו רוצים שהוא יצא החוצה, יפגש עם חברים, ילך לחוגים, יפתח את עצמו באמת. כי בעינינו, אין בשימוש שלהם במסך שום תועלת ממשית.
בזבוז זמן מול המסך הוא בהחלט נושא כאוב, אבל אולי יש לו עוד צד?
לנו, המבוגרים, השימוש במסך מתחלק לשני חלקים:
- שימוש פונקציונלי: בנק, ניווט, מיילים.
- אסקפיזם: רשתות חברתיות, משחקים, וכל אפליקציה שאנחנו נכנסים אליה בשביל 'להתאוורר'.
כשאנחנו משתמשים במסך בצורה פונקציונאלית, אנחנו כמובן לא מבזבזים זמן, כי זה חלק מהחיים שלנו. ככה אנחנו מתפקדים. וכשאנחנו משתמשים בו לצורך אסקפיזם, זה גם כמובן לא בזבוז זמן, כי אנחנו צריכים לתת לראש קצת לנוח.
לילדים שלנו בניגוד אלינו, אין שימוש פונקציונאלי במסך כמו לנו, אלא רק אסקפיזם, ולכן השימוש שלהם נתפס בעיננו כבזבוז זמן מוחלט שאין בו שום משמעות ויכולת לפתח אותם.
בדיוק פה טמון משהו שאנו כמעט מפספסים — יש מרחב אחד במסך שאנחנו לא באמת נמצאים בו, ולפעמים גם לא באמת רוצים לדעת עליו. הוא נקרא 'מרחב הצמיחה'.
זה המקום שבו הילדים שלנו לא סתם גולשים או צופים כמו שאנחנו נוטים לחשוב, אלא באמת צומחים, מפתחים כישורים חדשים, רוכשים כלים ומיומנויות שיכולות לשנות את החיים שלהם לטובה.
ד"ר ירון סלע, פיתח את שיטת מודל תו"ם, שעל פיה עם תיווך נכון של מבוגר, המסך בהחלט יכול לבנות זהות ולהעניק חיזוק רגשי אצל ילדים ובני נוער.
כמובן שזה לא יהיה בדיוק כמו לשחק כדורגל עם חברים בחוץ, אבל זה לא מאוד רחוק משם כמו שאנחנו נוטים לחשוב.
בגלל שאנחנו כמבוגרים לא גדלנו עם מסך, והוא הצטרף אלינו רק באמצע החיים, קשה לנו לראות איך הוא יכול להיות כלי משמעותי מעבר לפונקציונליות שבו ובאמת לשמש ככלי לצמיחה, להאמין שאפשר לצמוח ולהתפתח דרך השימוש בו.
אם רק נעז לראות את המסך בעיניים כאלה, ואפילו נצליח לחוות אותו ככזה בעצמנו, נוכל לראות גם את השימוש של הילדים שלנו במסך בעיניים חדשות. לא רק כהרס ובזבוז זמן אלא גם כמקום שאפשר לצמוח בו.
אז איך אפשר להגיע לשם?
תנסו להקדיש בעצמכם כמה דקות ביום שבהם אתם מתפתחים במסך (זה יכול להיות אפליקציה ללימוד אנגלית, ללמוד כלי נגינה שתמיד רציתם, להשתפר בשימוש בבינה מלאכותית או אינספור רעיונות אחרים).
כשתראו שהמסך יכול לשרת גם אתכם מעבר לשימוש הפונקציונאלי, תוכלו לראות אותו ככזה גם אצל הילדים, ואז אוטומטית כבר יהיה יותר קל להניח את השיפוטיות בצד, לזכור שהמסך הוא לא אוייב. שהוא עוד מרחב שאנחנו כהורים צריכים ללמוד איך ללוות את הילד שלנו בתוכו.
תנסו להתבונן באמת בעולם המסכים שלו ממקום סקרן ולומד. כשהילד ירגיש את התדר האמיתי שלכם, הוא בעצמו כבר ירצה להתקרב ולשתף אתכם בעולם שלו, ויהיה פתוח גם לשמוע את דעתכם.
ורק כך, מתוך מקום של אמון הדדי, נוכל להציב גבולות בריאים ונכונים במרחב המסכים, ולווסת את הזמן והאיכות של הילד במסכים.