לא רק 'לא': התמודדות עם בכי ותסכול בעידן המסכים

"נווו רק סרט אחדדד, פליזז". בבוקר הילדה הקטנה מבקשת רק סרטון אחד בטלפון. אנחנו לא מסכימים, וזה נגמר בהתקף זעם.
אחר הצהריים, הילד בן ה-9 נדבק למסך המחשב במשך שעתיים. אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מבקשים ממנו לקום, עד שהעצבנות משתלטת עלינו ועליו.
מגיעה שעת השינה. אנחנו מבקשים מהגדולה לסיים את הצפייה בפלאפון ולהשאיר אותו במטבח. בהתחלה מסבירים בעדינות, אחר כך כבר לוקחים לה את המכשיר מהיד.
שוב ושוב - נגרמים בבית פיצוצים סביב המסך. הם מבקשים - אנחנו לא מרשים, ואז הילד או הילדה מתפרצים בזעם ובדמעות, ואנחנו מוצאים את עצמנו שוב באותו מבוי סתום.  

בתוך כל זה, בדרך כלל, כולנו כהורים עוברים על לפחות אחת מהטעויות הקלאסיות –
- מנסים לדבר בהיגיון ולהסביר למה זמן מסך מזיק; רק שההסבר לא ממש חודר את חומת התסכול.
- מתערבבים רגשית, צועקים בחזרה ומאבדים שליטה על הסיטואציה.
- מוותרים לילד רק כדי לשמור על השקט ועל השפיות.

אבל בואו נודה על האמת: אף אחת מהתגובות האלה לא באמת עוזרת.
אז איך אפשר לצאת מהמעגל הזה של בכי, תסכול והתפרצות רגשית?
התשובה טמונה בשיטה ששינתה את הדרך בה הורים בעולם מתמודדים עם אתגרי הגבולות בבית. שיטה שפיתח פרופ' חיים גינות, פסיכולוג ישראלי שהיגר לארה"ב לפני יותר מ-60 שנה, ויצר מהפכה בתחום ההורות שרלוונטית עד היום.

העיקרון המרכזי בשיטה של פרופ' גינות הוא פשוט, אך עמוק: 'כל רגש הוא לגיטימי, כל התנהגות לא'. מה זה אומר בפועל?
כשהילד בוכה ומפציר בנו עוד סרטון, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להשתיק את הבכי ולהסביר לו בצורה חד משמעית שאי אפשר.
אבל כאן טמון הסוד: אנחנו לא צריכים לשנות את הרגש של הילד, אנחנו צריכים לאפשר לו להיות שם.
בואו ניקח דוגמה: הילד בוכה ורוצה לראות עוד סרטון? במקום להפסיק את הבכי ולהיכנע, נשתמש בכלי מדהים שנקרא 'משחק בפנטזיה': 

"אתה ממש רוצה לראות עוד סרטון עכשיו, אה?!"  - "כןן!".  

"תכל'ס, תאר לעצמך – איזה כיף היה אם היית יכול לצפות כל היום בטלפון בלי הפסקה, נכון?"  - "כןן!!".  

"וכל היום רק לראות סרטים בלי ללכת לבית הספר או לעשות שיעורים. פשוט לשבת מול המסך כל הזמן!"  - "כןן!!".

הילד משתתף במשחק הדמיון, מתמסר לפנטזיה, ופתאום הקשר ביניכם נבנה בצורה חדשה. אבל אז מגיע השלב החשוב: "אתה יודע מה? עכשיו זה הזמן ללכת לישון, אבל מחר אחרי בית הספר – נוכל לשבת יחד ולראות סרטון שתבחר".

הגבול נשאר גבול, אבל הרגש קיבל מקום. לא ניסינו לשנות את הרגשות של הילד, אלא זרמנו איתם. התגובה הזאת היא כל כך שונה מהדרך שבה אנחנו רגילים לפעול – וזה מה שהופך אותה לכל כך אפקטיבית. זה לא אומר שהבכי ייעלם מיד, וזה לא אומר שתמיד יהיה קל. אבל בטווח הארוך, אנחנו נותנים לילד להבין שהרגשות שלו הם חלק טבעי מהחיים – בעוד שהגבולות שלנו הם ברזל.
הדרך הזו מאפשרת לנו להישאר ההורים הנחושים והמכילים שאנחנו רוצים להיות, בלי לוותר על הגבולות החשובים לנו, ובלי להיכנס למלחמת צעקות. הגבולות נשמרים, הרגשות מקבלים מקום, והמשפחה שלכם זוכה ליותר הבנה ואיזון רגשי.