עוד לא הספקנו להתאושש מהקינות על חורבן הבית בתשעה באב, וכבר אנחנו מגיעים לחולל בכרמים בט"ו באב. השבוע שבין שני המועדים האלה, תמיד מזכיר לי עד כמה חורבן וגאולה יכולים להיות קרובים, ועד כמה שניהם תלויים לא ברצון שמיים, אלא בבשר ודם.
הפער שבין האהבה לשנאה הוא זה שמביא את החורבן לעולם. מלחמות היהודים לא גרמו רק לשריפת האסמים אחד של השני אי אז לפני 2000 שנה, אלא גם בינינו מתהלכים כאלו שהחליפו את אש האהבה באש שמכלה כל חלקה טובה בגוף ובנפש. הכוונה היא לאותם זוגות, שנטפו דבש ונופת צופים אך לפני רגע בשולחן בית הקפה הסמוך אליכם, ואחרי שבוע מתכסחים על מדרגות הרבנות ויורים אחד על השניה חיצי תרעלה במלחמה שלא יהיו בה מנצחים, וממש לא כקלישאה.
נתקלתי ביותר מדי מקרי גירושין, שבו הניצחונות של מאן דהוא מהצדדים, היא בעצם ניצחון פירוס לעצמו, והפסד לכולם באותה מידה.
רק לפני פחות מחודש הייתי בשבעה של חבר בגילי, שהתגרש לפני מספר שנים, ובכל הזמן מאז סבל מהתעללות נפשית וניכור מצד גרושתו. היא החליטה להרוג אותו בכל דרך אפשרית, שרבות מתוכן חוסות תחת החוק למרבה הזוועה. אני לא אפרט פה את מגוון הפעולות שהיא נקטה, אבל היא השיגה את מטרתה. אחרי שהיא איבדה לו את הנפש, הוא איבד את עצמו לדעת, והשאיר אחריו שני ילדים יתומים עם אמא רוצחת.
הסיפורים שנחשפתי אליהם בשבעה היו בלתי נתפסים, ובעיקר לא הבנתי למה. מה המטרה בהפיכת הגירושין לזירת קרב מדממת? מה אפשר להשיג בכך שאת הופכת את אבי ילדייך לאבק אדם? מדוע הרגש שמתיישב במקום אהבה הוא נקמה ולמרות שהוא מנסה שלא להשיב מלחמה, את דוחפת אותו לקצה ולסוף המר?
ובשבת שאחרי, בארוחת שבת עם חברה ותיקה, גרושה ושני ילדיה, היא סיפרה בעיניים עצובות על האלימות הפיזית והמילולית שהיא חווה מצד הגרוש שלה, על צווי ההרחקה והמצלמות שהיא התקינה בבית, על האמבולנס שלקח אותה מדממת לבית החולים, ועל הילדים שנמצאים בתווך ולא יודעים באיזה צד לבחור. והאמת היא, שהם לא צריכים לבחור בצד.
ימות צודק, אבל ממש לא חכם
כי אם תרצו ואם לא, שני הצדדים של המשוואה הזוגית חייבים להישאר פה. לילדים לא איכפת מהקשר הזוגי שלכם ולמה הוא התפרק. איכפת להם שיהיו להם הורים שיכולים לחיות בנפרד, ועם זאת להישאר למענם תמיד ביחד. כי זו המציאות - ברגע שיש ילדים בתמונה, הזוגיות יכולה להתפרק אבל לא הקשר, ובידיים של בני הזוג נמצא המפתח איך לנהל אותו. ויותר מדי פעמים הם בוחרים לפתוח את שערי הגיהינום במקום את שער ההכלה וההתחלה. כל אחד מהם מטפס על העץ הגבוה שלו, ולא מוכן לרדת גם כשהכל נשרף למטה.
הוא ימות צודק, אבל ממש לא חכם. אין שום דבר חכם בלהפוך את התהליך הזוגי הקשה בין כה וכה לקטסטרופה אנושית שתפגע קודם כל בהכי יקרים לכם - הילדים והמשפחה, ובאלו שהיו הכי יקרים לכם - בת/בן הזוג ומשפחותיהם. נדמה שכל אחד ואחת מקוראי הטור מכיר מקרה כזה, שבו האסמים של כל הצדדים בוערים מהסיבה הכי מוצדקת בעולם לשיטתם, והתוצאה אומללה לשניהם גם יחד.
ואפשר גם אחרת. לא מזמן פגשתי חבר, כמה שבועות אחרי שהחבילה התפרקה אחרי עשור של זוגיות ו-3 ילדים, כולו מאושר אחרי שבדיוק סיים שיחה עם פרודתו. מסתבר שאפשר לעשות זאת ברוח טובה ומתוך הערכה הדדית, להסכים לוותר ולהרוויח הרבה יותר, ולהפוך את התהליך הזה למרפא, כזה שרואה את טובת הילדים והזוג לפני הטובה האישית. מיד אחרי הטקס הרשמי ברבנות, הם הלכו עם המשפחות הקרובות לחגוג מסיבת גירושין במסעדה, לסגור יפה את הפרק הזה בחיים, בשביל להתחיל אחד חדש עם חיוך ולא דמעות.
אני מודע לחלוטין שמדובר במיעוט זניח. אחרת עורכי הדין בתחום המשפחה לא היו כה משגשגים - וחבל. יש שיאמרו גם, שמזל שבחרתי בהתמחות אחרת כעו"ד, פחות כלכלית ויותר אנושית, כזו שלא תקרע לי את הלב בכל יום עבודה.
הימים שבין ראש השנה לכיפור נקראים עשרת ימי תשובה. אלו שבין יום השואה לעצמאות נקראים עשרת ימי תודה. ואם כבר אנחנו במיתוג, אפשר לקרוא לימים שבין תשעה באב לט"ו בו - שבוע האהבה. זה מסע שמתחיל בנקודה הכי נמוכה שאפשר, חורבן הבית הלאומי, אירוע קשה שקרה באשמת כולנו, שלא ידענו איך להכיל מחלוקת ולנהל מורכבות, ואמור להסתיים במחולות בכרמים, בבניית הבית האישי.
בשביל שנצליח לבנות אותו כראוי, אנחנו חייבים להתחיל מנקודת השבר של החורבן, אבל בלי לשקוע בו. רבים מדי מתוכנו מתבוססים בחורבן הזה, לא מאפשרים לעצמם לצמוח, אלא תקועים במלחמות הפנימיות מול אהובם לשעבר, במקום לבנות משהו חדש עם אהובן לעתיד.
השבוע של ט"ו באב הוא ההזדמנות לכך. מתוך ההכרה בחורבן שעברת, הוא מאפשר להתבסס על היסודות הקיימים, לצאת לדרך חדשה ולהתחיל לבנות עוד קומה, הרבה יותר יציבה מהקודמת. לדעת שמתוך הקינות יוצאים מחולות, שגם האבל ייהפך לשמחה ביום מן הימים, שהשנאה מקלקלת את השורה, אבל האהבה מתגברת על הכל, ועוד מלא משפטים קיטשיים עם מסר אחד - שיש ברירה ובחירה בין תשעה לט"ו באב, וזה הכל בידיים שלנו. שנלמד לאהוב ולקבל אחת את השני, בלי להתעלם ממה שסוחבים על הגב, אבל תמיד לא לשכוח להסתכל לחיוך שבעיניים.