בטור הקודם העליתי את החשיבות בריבונות. אנחנו נוהגים לחשוב על זה בקונטקסט של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. החלת הריבונות נתפסת בהפוך על הפוך כגורם שיסיים את החלומות שלהם ויכריח אותם להכיר במציאות החדשה ובמדינת ישראל. אבל עם כל הכבוד למלחמה שלנו עם האוייבים, הריבונות נוגעת קודם כל לסכסוך שלנו עם עצמנו, הישראלי-יהודי.
ריבונות היא קודם כל הכרה בחשיבות של יהודה ושומרון לעם היהודי, ואמירה שלנו מול עצמנו עוד הרבה לפני כל שאר העולם והאו"ם. מאז שגלינו מארצנו לפני כ-2,000 שנה ועד לפני יובל, לא הייתה לנו נגיעה ללב ההיסטורי של האומה. כל הדורות שלפנינו שקראו בתנ"ך היו צריכים לדמיין איך זה נראה: את אברהם אבינו באלון מורה מקבל את ההבטחה האלוקית, את הר הברכה והקללה בהר גריזים ועיבל, את בניית המזבח בהר עיבל והמשכן בשילה, את יעקב חולם בבית אל, את הבור בעמק דותן שאליו משליכים את יוסף, את חלקת השדה שבה הוא נקבר לאחר מכן, את ממלכת ישראל הראשונה שבירתה שומרון שהפכה לפולחן לבעל ולשחיתות וממנה יצאנו לגלות ועוד.
בשביל ללכת ביהודה ושומרון לא צריך מפה אלא תנ"ך, וערש ההיסטוריה היהודית - ובמובן מסויים גם זו הדתית העולמית - נמצא מקסימום שעה נסיעה מכל נקודה בישראל. ירושלים שדורות על דורות נכספו בגעגועים ותפילות אליה, פתאום נמצאת בהישג יד ובנסיעה קצרה ברכבת מהירה. כל הבסיס להיותנו 'ארץ ציון וירושלים', זה האיזורים הללו, עמוד השדרה של העם היהודי, לב הארץ או יותר נכון ההר שלה. ההיסטוריה היהודית כולה עד העת החדשה התרחשה בעיקר בהרים - אם זה בירושלים, יהודה, שומרון, גליל ומצדה. יהודים בכל הדורות פחות התחברו למישור החוף ולרחש הגלים, אלא העדיפו לעלות למעלה להרים.
נתנאל אלינסון, בספרו 'קיצור תולדות הישראליות', מתאר זאת ואת השתלשלות האירועים ההיסטוריים ומסביר שהציונות התעלמה באופן לא מודע אבל החלטי מיהודה ושומרון, שסימלו בשבילה את היהודי והיהדות הישנה של פעם.
הרי אידיאל ההתיישבות הציוני לאורך השנים התפרס הרחק צפונה ודרומה אבל כמעט שלא מזרחה, שעה רכיבה על סוס מתל אביב. ולמרות היותם של חבלי מזרח הארץ איזורים אסטרטגים וחשובים להגנה על מישור החוף, עניין יישובם לא היה חלק מהמפה הציונית. זה גם לא עניין של מרחק ואוכלוסייה ערבית עוינת, מפני שכזו הייתה בכל חלקי הארץ, וזה לא הפריע לשום מיזם של חומה ומגדל או הקמת קיבוצים בגליל. תל חי היתה מקום לא פחות מסוכן ומוקף בכפרים ערבים מאשר כל התיישבות כלשהי ביו"ש.
להפסיק לגמגם
נדמה שהציונות המודרנית כמו פתחה תנ"ך וסימנה על גבי מפה באיקס גדול את כל המקומות המוזכרים בפסוקיו, והחליטה שלשם לא תגיע. תסתכלו על מפת החלוקה של הארץ בהתאם להחלטת האו"ם, ותראו שכל שטח המדינה היהודית שנקבעה על פי מפעלי ההתיישבות שלנו שם, היא כמעט תמונת מראה הפוכה להתיישבות היהודית של ימי התנ"ך. איפה שהיינו אז, לא הגענו היום. אפילו במלחמת העצמאות, כשבן גוריון שהתעקש לפתוח את הציר שבין ירושלים לתל אביב בשער הגיא במחיר דמים כבד, הוא נעצר בבית מנדלבאום שמחוץ לחומות. הפקודה שהייתה יכולה להינתן לכיבוש - או ליתר דיוק, שחרור - העיר העתיקה, ניתנה רק כ-19 שנים לאחר מכן, וגם אז ברגע האמת לא עשינו זאת עד הסוף. הקריאה הנרגשת 'הר הבית בידינו' היתה נכונה לכמה שעות, שבסופן שר הביטחון דיין מסר את מפתחות ההר חזרה לוואקף - והשאר היסטוריה עצובה שמלווה אותנו עד היום.
איך העם העתיק בעולם, שהתפלל וכסף במשך אלפי שנים לשוב לציון, כשבדרך נס כבר הגענו חזרה כמנצחים למקום הקדוש לנו מכל, זה שיהודים מכל העולם ומכל הדורות מכוונים את עצמם שלוש פעמים ביום לכיוונו, שנקברים בזווית כזו שיהיה אפשר להגיע אליו בלי בעיות בעידן תחיית המתים, שאינסוף שירים ופיוטים נכתבים על ההר הזה שמהווה את סלע קיומנו פשוטו כמשמעו והרבה מעבר לכך, שכבר היה בידיים שלנו פיזית - איך העם הזה פשוט ויתר עליו ברגע האמת, משל מדובר בחפץ שכבר מזמן רצית לזרוק?
כשמגיעים לדבר על ארץ התנ"ך ביהודה ושומרון, שהחיבור שלנו כעם לשטח הזה הוא הרבה יותר חזק מאשר תל חי ושדה בוקר - ויסלחו לי טרומפלדור ובן גוריון האהובים - אנחנו פשוט מתחילים לגמגם
הגישה הזו מלווה לא רק את הסגרת הר הבית ומקום המקדש לידי האוייב, אלא בחוסר היכולת שלנו כעם לקבל הכרעה אמיתית ונכונה לגבי עתיד השטחים ההיסטוריים של עם ישראל. משום מה הרבה יותר קל לנו לשבת לבטח ביפו על ובתוך בתים של פלשתינים בלי שום נקיפות מצפון, להתיישב בכל חור בנגב בכיף, לקבל באהבה את הריבונות דה פקטו על רמת הגולן, אבל כשמגיעים לדבר על ארץ התנ"ך ביהודה ושומרון, שהחיבור שלנו כעם לשטח הזה הוא הרבה יותר חזק מאשר תל חי ושדה בוקר - ויסלחו לי טרומפלדור ובן גוריון האהובים - אנחנו פשוט מתחילים לגמגם. עם כל הכבוד לנגב ולגליל, ובטח לתל אביב ונתניה, הקושאן ההיסטורי שלנו על הארץ הזו הוא קודם כל על שדרת ההר.
אין זה אומר שאין חשיבות להתיישבות היהודית המודרנית והמשגשגת. אבל זה רק מגביר את החשיבות בהכרה ובחיבור לאיזור השורשי שממנה ההתיישבות הזו הגיעה. ירושלים, יהודה ושומרון הם הבסיס שלנו כעם וכמדינה, וכשהבסיס שלך לא יציב ומעורער, האוייבים קולטים את זה ותוקפים דווקא שם, בשביל להפיל את הכל. כשאין לך אמונה בעבר שלך, וההווה שלך לא מאמין מספיק, העתיד לא יהיה ורוד.
וזו הסיבה העיקרית להחלת הריבונות - הפסקת הגמגום למען אמירה ברורה. נדמה שלפעמים חסרה לכולנו עבודת שורשים מעמיקה כמו שעושים בכיתה ו', עם עץ משפחתי ותמונות של סבתא רבתא, כזו שנותנת לכל המשפחה פתאום פרופורציה על מקומה בשרשרת הדורות. אז יתברר שהעץ של עם ישראל נטוע עמוק ביהודה ושומרון, ואת הענפים והפירות שלו אנחנו רואים לא רק בתל אביב ובחיפה, אלא גם במנהטן ובמינכן. כאן זה בית וכאן זה לב וכאן הכל התחיל ומכאן הכל ממשיך.
וברגע שנוכל להגיד לעצמנו את זה בלב שלם, ולעגן את זה לא רק בחוק אלא גם בתודעה, פתאום נגלה שגם האחרים, ובתוכם האוייבים שלנו, מכבדים את זה. כי כשאתה מכבד את עצמך והמורשת שלך, גם אחרים מעריכים את זה. וכן להיפך - וכולנו רואים את התוצאה העגומה. החלת הריבונות על יהודה ושומרון היא לא הכרחית על מנת לסיים את אסון שתי מדינות לשני עמים, אלא ראשית לסיים את הסכסוך הזה בנינו לבין עצמנו על מי אנחנו.
אנחנו זה עם יהודי שחזר למולדתו ההיסטורית אחרי יותר מדי זמן בגלות, בנה פה מדינה לתפארת ועוד נכונו לנו גדולות ונצורות, וזה יתאפשר רק לאחר שנשלים עם העבר שלנו ולא נתבייש בו אלא ננכיח אותו בחוק, בתודעה ובריבונות. זה היה שלנו ויהיה שלנו. בשבילנו, בשביל דורות העבר שהתפללו שזה יקרה, ולמען הדורות הבאים שיידעו על מה הם חיים, ולפעמים גם נלחמים.
הריבונות חיונית לסיום הסכסוך בין ירושלים לתל אביב, בין היהדות המסורתית לציונות המתחדשת, בין ההר למישור, בין אדם לחברו, ובין העבר לעתיד.