נדמה שלא היו ימים טובים לישראל, ובעצם לעולם כולו, כמו יום שני בערב. אזרחי כל העולם עצרו מלכת וריפרשו שוב ושוב את הפיד, בדקו חיבורים לאינטרנט, חיפשו נקודות חשמל, החליפו רשתות, ורצו אחוזי אמוק בין איש לחברו, רק בשביל לגלות שלמרבה הצער שאת הערב הקרוב - או הצהריים, תלוי באיזה צד של הגלובוס אתה נמצא - הם ייאלצו לבלות עם עצמם, או גרוע מכך, אשכרה לדבר עם עוד אנשים שנמצאים איתם באותו חלל.
הקריסה של הרשתות החברתיות השביתה לכמה שעות את התקשורת האנושית העדכנית כמו שהתעצבה - או יותר נכון השתלטה - עלינו בשנים האחרונות. כמו קורונה על ספידים, התקלה הנרחבת והגלובלית פגעה במתכנת הסיני בווהאן ובעובד הניקיון במנהטן באותו הרגע שהיא השאירה גם חסר מעש את עמית סגל בשידור החדשות, שגילה שהקונספט הוא בעצם, שמצלמים אותך על מסך ולא שאתה בוהה בו לאורך כל המשדר.
כמו מכורים לסמים קשים שנמצאים בקריז לעוד מנה, ככה נראו מיטב כוכבי הרשת מסתובבים סהרורים, בלי יכולת מינימלית לעלות סטורי על מצבם העגום, כמובן בשת"פ עם פרוזק או רסקיו, תלוי מי מהם שילם להם יותר. זה היה נראה כמו תסריט מושלם לעוד פרק של 'מראה שחורה', ורק היה חסר שגם נטפליקס לא יעבוד בשביל שאנשים ייצאו לרחובות ויתחילו את מהפיכת האביב הדיגיטלי.
באותו ערב ישבתי עם חבר במסעדה: הזדמנות מעולה לראות איך אנשים מתפקדים בלי הודעות ווצאפ, סטורי באינסטוש ופוסטים בפייס. אכן חלקם היו אבודים בלי האופציה לברוח למסכים, וניכר שהרוב מנסה להסתגל למצב החדש שנכפה עליו ולגלות את היכולות שההומוספיאנס הטמיע בכולנו, אלו שמאפשרים תקשורת מובנית אחד עם השני.
זו הייתה גם אפשרות לעצור רגע ולהבין עד כמה הרשתות החברתיות האלו הפכו אותנו לאנטי חברתיים בעליל. הם יצרו איזה מרחב חברתי וירטואלי, כזה שמתיימר לחבר בין אנשים, אבל בעצם חיבר אותם למסכים. גם המפגשים שנקבעו בדרך כלל דרך קבוצות הווצאפ, הפכו למפגן תיעוד עצמי בשביל הרשתות, ולהתעדכנות אינסופית על הלייקים והפידבק של כל החברים המדומיינים ברשת, במקום להתעדכן על אלו האמיתיים שנמצאים ממש מולנו מעבר למסך. לכמה שעות הפכנו להיות באמת חברתיים, מסתפקים במועט שהוא בעצם האוצר האמיתי, זה שלא נמצא בתמונות הזוהרות והמפולטרות של האחרים, אלא במציאות מולנו.
מחירו של שעבוד
בדיוק באותו שבוע התחדשתי באייפון המתקדם בשוק, עם שעון תואם שמחובר לי לא רק ליד אלא גם ללב פשוטו כמשמעו, כזה שמעדכן מתי הזמן לישון, לקום, לעמוד ואפילו לנשום איזה דקה, כולל הדרכה ביזארית של מדריכת יוגה כושלת. הוא גם מציג כל הודעה או פוש שנשלח אליי לסלולרי, ובגדול מהווה את הסיוט הגדול ביותר לכל מאותגר קשב וריכוז.
מסתבר שעם כל הכבוד לאלפי השקלים שהושקעו בו מצידי ולמאות המיליונים מצד אפל, ביום שני בערב הוא עמד שכם אל שכם עם אותן פונקציות טכנולוגיות שמציע נוקיה 3100. הודעות הסמס חזרו בבת אחת לאופנה, אנשים גילו מה משמעות הכפתור עם השפופרת שיש להם על המסך, ובגדול רק היה חסר סנייק בשביל לחזור לאותה תקופה מושלמת, שבה היה באלנס בין ההתקדמות הטכנולוגית לבין ההתנהגות האנושית.
כשרק התחילו הטלפונים החכמים, ואיתם פרצו לחיינו תוכנות מסרים מידיים, החלטתי לעשות הפרד ומשול על מנת לשמור על שפיות. הווצאפ היה מוקדש כולו לחברים ומשפחה, אלו שבאמת חשובים לי ושהאפליקציה היתה כלי נהדר לשמור איתם על קשר. את כל הודעות העבודה השארתי בסמס רגיל. כך גם המיילים המקצועיים, שסירבתי לחבר ולקרוא דרך המכשיר אלא רק דרך המחשב.
הסידור האידיאלי הזה קרס מהר יותר מבניין בחולון, וכיום הסלולרי לא רק כובל אותך לעבודה, אלא ממש מכניס אותה אלייך לחיים בכל רגע נתון, ללא קשר למיקום. כל פרוייקט מינורי זוכה לקבוצה משלו, כל פוסט שעולה מחייב אותך בלייק מיידי, הציפיה לענות למיילים עברה להימדד בדקות, והשיעבוד למכשיר עולה הרבה יותר מאשר המחיר של הברזל והשבבים.
את מחיר השיעבוד אני מגלה בכל פעם מחדש. אחת הפונקציות האיומות במכשיר מכמתת את זמן השימוש השבועי בו. מסתבר שמתוך 24 שעות ביממה, אני משתדל לישון לפחות 5 שעות. כ-7 מתוך שעות העֵרות שלי, אני מבלה מול המסך הקטן. כמובן שלא כל הזמן מתכלה רק על סרטונים בטיקטוק, ורובו הולך על עבודה פרודוקטיבית, אבל ביום שני היה אפשר לקבל כמה רגעים של חסד ולהתבונן על עצמנו מבחוץ. לגלות שכדור הארץ המשיך בסיבובו הקבוע סביב השמש, שאפשר לנהל חיי משפחה, חברה ועבודה תקינים גם בלי העדכונים בקבוצות הווצאפ המיותרות ואלו שעדיין לא גילו שהן כאלה, שיש לנו חברים שלא תלויים בקליטה סלולרית ובוויראליות שלנו אלא פשוט אוהבים אותנו סתם כך, ושאפשר לנהל את הכל גם בלי רעשי רקע ובעיקר לא חייבים להיות זמינים כל דקה בשביל לתפקד הרבה יותר טוב.
כי יותר משאנחנו צריכים להיות זמינים כל הזמן, אנחנו צורכים את הזמינות הזו ומתמכרים אליה. התקלה העולמית יכולה להפוך גם למתנה גלובלית, כזו ששמה לנו מראה מול הפנים, ומאפשרת רגע לעצור מהמירוץ המשוגע הזה של החיים ברשת, ולהבין שאפשר להשקיע בעצמנו כמה דקות ושהעולם יחכה. זה בדיוק מה שקרה השבוע, ואולי כמו שעושים יום שני בלי בשר, אפשר גם להוסיף - בלי רשתות חברתיות. הראשון ישפר את החור באוזון, השני יעשה טוב לחור באוזן, וינקה על הדרך את הראש.