נראה לי שעבר מספיק זמן מאז המבצע ההירואי 'עם כלביא', שהפתיע את כל העולם ובמידה מסויימת גם את עצמנו, ביכולת שלנו לעמוד מול כל אוייב כשאנחנו רוצים זאת - או כשאין ברירה. התוצאה הסופית היא ניצחון מהדהד של ישראל, למרות המחיר הכבד ששולם בחיי אדם וברכוש. התרחישים שהוכנו למלחמה הזו היו קשים בהרבה, למרות מראות החורבן באיזורי מגורים, מוסדות רפואיים ומחקר שונים.
אז אחרי שטפחנו לעצמנו על השכם ואמרנו תודה לכל מי שלקח חלק במערכה הגורלית והקשה הזו, מצה"ל והמוסד ועד פיקוד העורף וכמובן העורף עצמו, אפשר כבר להתלונן על אכזבה בולטת במלחמה: מבצע החזרת הישראלים מחו"ל לארץ. דווקא אל מול ההצלחה הכבירה של המבצע, ניכר עד כמה המערכות פה פשוט נכשלו, ועוד במשהו שאמור להיות מאוד פשוט.
אני כותב זאת מגוף ראשון ובחוויה של מי שאיתרע מזלו, נתקע בחו"ל ופספס את כל הכיף שבא עם טילים בליסטיים ואזעקות בכל שעתיים. למרות חוסר הרציונליות שבדבר, כמעט כל ישראלי נדחף מרצון, מאוד מוזר, לעזוב מיידית את החופשה שלו ולחזור אל אזור הקרבות, לעבור משקט ושלווה לשינה טרופה וירידה עם בוקסר למקלט השכונתי.
זה הגנום הישראלי המפורסם. אנחנו נולדים עם הפגם הזה. ולפיכך צריך לקחת בחשבון, מן הסתם בתרחישי הייחוס שהוכנו מבעוד מועד למלחמה הזו, שככה הישראלים יפעלו, ולא יהפכו עורם פתאום וירצו להישאר על חוף הים בבטן-גב. אבל מסתבר שזה בדיוק מה שהמדינה תיכננה לנו, רק מבלי שעידכנה ושאלה אם בכלל אנחנו רוצים זאת.
המלחמה תפסה אותי באמצע חופשה קסומה ביוון, לשם נסעתי עם בגד ים, שלוש חולצות וכפכפים. על חבילת השיחות ויתרתי מראש, על מנת ליהנות סופסוף משקט אמיתי ושלוות עולמים, בין אתונה ללוטרקי. זה החזיק מעמד יומיים. מרגע שהחלה המלחמה, חבילת השיחות נפתחה וספר הפרוזה נסגר, וזמני נחלק בין שני מוקדי עניין: לתת מענה מיטבי ככל הניתן לצרכי שהתעוררו בעבודה, ולחזור לארץ.
הראשון בוצע בהצלחה. השני לא. תכנית החזרת האזרחים לישראל, לא רק שלא עבדה; נדמה שבכלל לא הייתה כזו, ובפועל רק נשלפה מהמותן. להצלחה יש אבות רבים, אבל גם לכישלון המהדהד הזה. לפיכך לא נפנה אצבע מאשימה כלפי מאן דהוא או היא, אבל המערכת לא רק שאיבדה את זה; בשלב מסויים היא פשוט הפריעה לראש היהודי לעשות את שלו. במקום לשדר ודאות וביטחון, המערכות פשוט הראו ניתוק, הצפה של מידע חסר ולא רלוונטי, ויותר מדי רעש ופחות מדי פתרונות.
תכנית החזרת האזרחים לישראל, באמצעות חברות התעופה, לא רק שלא עבדה; נדמה שבכלל לא הייתה כזו. להצלחה יש אבות רבים, אבל גם לכישלון המהדהד הזה.
במצבים כאלה, גם אם אין פתרונות, אתה חייב לתת לציבור אופק כלשהו וביטחון שאתה פה בשבילם ונותן מענה להכל. במציאות לא היה אופק ובשביל להשיג במוקד חברות התעופה נציג טלפוני דובר עברית ולא צ'ט בוטית, הייתי צריך להמתין כמעט 3 שעות על הקו. מצד שני, זה לא שהיה לי משהו אחר לעשות באותו זמן, ובכל מקרה תשובות לא קיבלתי. אבל אפשר וצריך לייצר ודאות בתוך הכאוס, כמו פיקוד העורף, שהצליח להכין התראה מוקדמת לקראת שיגורים אפשריים, מה שאיפשר לאזרחים להתחיל להתכונן ולסתום את האזניים לקראת צליל האזעקה המחריד.
הנוסעים חילצו את עצמם
אחד מהבכירים שעסק בתחום אמר לי תוך כדי שאני מנסה למצוא דרכו איזה פתח לחזור לארץ, שאין לי מה לצפות: מה שלא עובד בשגרה, בטח שלא יעבוד בחירום. מה שכן עבד, זה ההתארגנויות העצמאיות של הישראלים באוויר, בים וביבשה, שמותגו כ'חילוץ', שזה נסיעה במחיר משולש מהרגיל.
כך גם מתווה הנחיתות, של שני מטוסים בשעה, שנועד למנוע התקהלות אבל עודד נסיקת מחירים. אמנם קטונתי מלהיות מומחה תעופה, אבל אפילו נקבל את העיקרון הזה, מדוע לא לפתוח עוד שתי נחיתות - ברמון? בחיפה? מה עם מעבר בטוח בעקבה? הרי בדיוק בשביל זה כוננו איתם שלום. וניתן היה למצוא עוד שלל פתרונות יצירתיים, רק לצאת מהשבלונה. היה אפשר גם להשמיע אמירה משמעותית של 'תתארגנו לשהייה של שבועיים לפחות בחו"ל, השגרירויות יעמדו לשרותכם', ומקסימום להפתיע בחזרה מוקדמת יותר, ולהרגיע שיהיה מתווה פיצוי בסיסי על כל יום מעבר למתוכנן ועד החילוץ, ולהפעיל את הסוכנות היהודית שתארגן קהילות אירוח.
אבל כל זה עודנו כאין וכאפס לעומת ההתנהלות הבזויה והקריסה הטוטאלית של חברות התעופה הישראליות, אלו שאתה תמיד סומך עליהם שיחזירו אותך מכל חור בעולם. כגודל הציפיות כך גודל האכזבה. למזלי לא היו לי מראש שום ציפיות מהם. ואין לי אלא להתלונן על עצמי, על שטסתי בחברת לואו קוסט, כזו שברגע שביטלה את הטיסה מטעמים ביטחוניים, לא רק זיכתה את כספי העלות לבד, אלא גם הציעה עזרה במידת האפשר.
אבל יותר מדי ישראלים אחרים קנו בחברות הישראליות, בראשן אל על, כרטיסים הרבה יותר יקרים משקניתי אני, וזאת מתוך מחשבה שהתבררה כמוטעית, שהם לא רק היחידים שימשיכו לטוס, אלא גם יחזירו אותם מהר.
ובכן, בגדול לא היה שום נפקא מינה ביני, נוסע הלואו קוסט, לבין הישראלים האחרים שקנו אצלם ופגשתי ברחוב, בסופר ובמגוון תגובות בפייסבוק, כשלכולם טענה דומה: אין לנו מושג מה קורה. ביטלו לנו את הטיסה ומאז לא שמענו מהם. אין מענה בשום מוקד שירות, אף אחד לא יודע כלום, וחוץ ממייל גנרי שנדמה שנכתב ב-AI תחת ההנחיות: 'תכתוב מייל לכל הלקוחות שלנו, ובו אל תגיד כלום אבל תספר להם שהם בידיים טובות, למרות שאנחנו יודעים שלא'.
הרי גם כאן, אנשים לא ציפו שיחזרו מיד לארץ תחת מטח טילים, אבל גם לא להארכת החופשה לזמן בלתי ידוע, לחלקם עד כה. מדוע לא לפרסם מתווה החזרה ברור, עם קריטריונים של תיעדוף החזרות, עדכון לגבי מועד חזרה משוער על פי תאריכים של טיסות חזור מקוריות ועוד. תנו מענה לאנשים, ובעיקר תקווה ומישהו להיאחז בו. שיידעו שלא מדובר בקומבינות, אלא בסדר מאורגן, בתוך כל הבלגן.
וגם לאחר שנמצאו מקומות, הסתבר שהחילוץ הוא לא רק מחו"ל לארץ, אלא מהכיס שלך לעו"ש שלהם. דווקא כשהיה צריך אותן יותר מכל, החברות ניצלו את המצוקה והביקוש, והפקיעו מחירים לרמות הזויות. מנכ"ל אחת החברות הגדולות התראיין על כך והסביר שזה משום שהמטוסים חוזרים ריקים לצד אחד, ולפיכך המחיר כפול. ובכן, הטיעון הזה לא מחזיק מים כשלמעלה משבוע אחרי שהשמיים נפתחו והמטוסים חזרו מלאים ליעדים, המחירים נשארו באותה רמה ולמעלה מכך.
בשביל לחזור לעבודה ולארץ, נאלצתי לשלם כ-600 דולר לכרטיס, לטיסה של שעה וחצי מאתונה לישראל. כל נוסעי הטיסה שאיתי שילמו מחיר דומה, ואתם מוזמנים לעשות את המכפלות לבד. הרגעים האלה, שאתה מבין שלא רק שנשארת לבד, אלא גם שמי שאתה סומך עליו מנצל אותך, היו המאכזבים ביותר במלחמה. משפחות שלמות שהיו צריכות לשלם אלפי דולרים בשביל לחזור הביתה, שלא קיבלו מענה למרות שהן לקוחות ששילמו ממיטב כספם בשביל לטוס ובעיקר לחזור בבטחה, או לפחות בוודאות.
סופו של דבר, חזרתי אמנם לארץ יחד עם רבים אחרים, בשעה טובה ומוצלחת, ועם פחות כסף בכיס, ובעיקר עם הרבה פחות אמונה בחברות התעופה הישראליות. הן אמנם גבו מאיתנו מחיר יקר, אבל עוד ישלמו על כך הרבה יותר, לא רק בתביעות ייצוגיות, אלא בעיקר באמון הציבור כלפיהן. שום סרטון עם זמרים אהובים, קליפים מרגשים או פרסומות ב'שבתון', לא יוכלו למחוק את החרפה הזו.