כמו רבים מהמגזר הסרוג, ממצביעי ימינה וגם מהגוש הימני, גם אני התאכזבתי קשות מההחלטה של נפתלי בנט לחבור לגוש 'השינוי', השם המכובס והקצר לדבוקה הפוליטית שהתאחדה סביב האקסיומה "לא הצלחנו לנצח אותו באופן דמוקרטי דרך הקלפי, אז נעשה הכל בשביל שביבי יעוף כבר".
האכזבה הייתה בעיקר מפני שהקולות שניתנו לימינה ביטאו הלך אידיאולוגי מסויים, שרובו ימני, שלא חלם שבקולותיו יכניס את ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי לקבינט. זו אותה גניבת דעת שנעשתה בקולותיהם של בוחרי העבודה, כשעמיר פרץ גילח את השפם רק בשביל להיכנס אח"כ לממשלה בראשות ביבי. רק שאז הוא רק הצטרף כגיבנת לממשלה קיימת בשביל ג'ובים, ופה הוקמה ממש ממשלת טלאים בקולותיהם של אלו שלא רצו בכך במפורש.
ואגב, זה לא שהורוביץ ומיכאלי אינם דמויות לגיטימיות. להיפך, יו"ר מפלגת העבודה ושרת התחבורה עומדת בראש מפלגה בעלת מספר מנדטים גבוה יותר משל ראש הממשלה המכהן. הלגיטימציה הציבורית שלה או של אביגדור ליברמן אינה פחותה משל בנט. אבל השימוש בקולותיהם של בוחריהם נעשה כדין, ומתוך הצהרה תחילה כי זו כוונתם.
ובמקביל, ישנם אלו שמתמוגגים מנחת למראה החגיגות בכיכר רבין, לכבוד הממשלה החדשה בראשות אדם שעד לפני מספר חודשים היה דמוני בעיניהם, כיהן כמנכ"ל מועצת יש"ע וחתום על כמה מהפרוייקטים שעוררו בעבר חלחלה בקרב חוגגי הכיכר, בה הונפו דגלים ורודים מתחת לשלט ענק של קריים מיניסטר, ואחינועם ניני כינתה את ראש הממשלה היוצא - המן.
למיטב זכרוני, את הצורר ההוא ועשרת בניו תלו על עץ גבוה, ועל הדרך מכים אותו בכל הזדמנות שמשמיעים את שמו. אבל זו כמובן לא הסתה, אלא סתם הבעת עמדה כלאחר יד.
בכל אופן, צמד המילים 'ממשלת אחדות' פחות מעורר בי אמפתיה, בייחוד שמדובר בממשלה צרה משמעותית מכל ממשלות האחדות האמיתיות שקדמו להן, שבהן שתי המפלגות המרכזיות הקימו ממשלה רחבה של 70 ח"כים וצפונה, ולא קרעי מנדטים בינם לבין עצמם. כל אלו שעושים רומנטיזציה לממשלה הזו במילים ששמורות בדרך כלל לצמד אוהבים דביקי בתיכון, פשוט לוקים בהבנת המציאות.
יריבים פוליטים, חברים אישיים
ממשלה אינה פעולה בבני עקיבא עם צ'ופרים של הרב קוק על אהבת ישראל, או סמינר משותף של גשר וצו פיוס, והכנסת איננה מקום עבודה בהיי טק, עם משכורת הרבה פחות מפנקת ובלי זמן לשנ"צ. הפרלמנט הוא זירת דעות, והמלחמה שם היא בין עמדות עקרוניות, שכל אחת מהן חשובה בעיני בוחריה. חלק עיקרי מעבודתו של הפרלמנטר הוא לא למצוא מכנה משותף והסכמות עם רעהו מהמפלגה המתחרה, תוך הנפת דגלי PEACE AND LOVE, אלא למקסם את הכוח שקיבל מהציבור ששלח אותו על מנת לממש את עקרונותיו באופן הטוב ביותר.
כמובן שלא מדובר במשחק סכום אפס, אלא בפשרות אינסופיות ובניסיון להגיע לחלוקת עוגה שבה האינטרס של כולם הוא לאכול ממנה כמה שיותר, ולהשאיר לשאר כמה שפחות. זו לא פוליטיקה זולה, ואין צורך להיגעל, אלא כללי משחק לגיטימיים בכל דמוקרטיה בעולם. כל מי שמטריח את עצמו ביום הבחירות לקלפי, מצפה לקבל מנציגו בכנסת את התמורה המלאה למאמץ הזה, דהיינו מימוש מקסימלי של סולם הערכים שבו משלשל הפתק מאמין. בסוף התהליך, המימוש הזה מגיע לידי ביטוי בתקציבים וחוקים - ובמשחק הזה אתה לא רוצה את הפוליטיקאי הכי נחמד, אלא את זה שישיג בשבילך את הכי הרבה.
מי שלא מבין את החוקים הבסיסיים, שלא יתהה אח"כ מה זה נבדל. זה בסדר גמור, ואפילו רצוי וחובה, לקיים מחלוקת בין שני חברי כנסת שמייצגים עמדות הפוכות. מלחמת הדעות הזו מזקקת הבדלים הכרחיים, ומתוכם מצליחים להתחבר אלו שקרובים אידיאולוגית אחד לשני, בשביל להקים גוף שיפעל אופרטיבית למענם - מה שאתם מכירים בשם התואר ממשלה.
הם ממנים בה חברים שיוכלו להגשים את העמדות של בוחריהם, ומתווים מדיניות לפעולות אלו. ולפיכך, ממשלה צרה מהימין העמוק ועד לקצה השמאל, שכוללת במקרה הטוב 61 חברי כנסת, ולא בהכרח אותו מספר מנדטים מהעם, היא מתכון בטוח לשיתוק, משום שהיא לא תוכל לטפל בשום דבר עקרוני ומהותי, כשאין הסכמה בין חבריה על משהו מלבד רק לא ביבי.
ויחד עם זאת, במוצ"ש הקודם יצרתי קשר עם כמה מהחברים החדשים בממשלה, שעוד לפני שהיו שרים בה, הם גם חברים שלי. כולם יודעים את דעתי האידיאולוגית על המהלך, ויחד עם זאת איחלתי להם הצלחה מכל הלב, ושיעשו כמה שיותר טוב וכמה שיותר מהר, משום שהזמן שעומד לרשותם אינו ארוך במיוחד, להערכתי. ולפני שאתם מרימים גבה, חשוב לדעת שלהיות פוליטיקאי טוב, זה לא רק להילחם עבור הבוחרים שלך, אלא גם לדעת להפריד בין אישי למקצועי, ובין ערכים לאנשים.
מי שלא יודע לעשות את זה, ייפלט מהר מאוד מהמערכת. אלו שבונים את מעמדם הפוליטי על התנגחויות אישיות מתחת לחגורה, ימצאו את עצמם בודדים ובלי יכולת להשפיע. הכל מתחיל מחוסר ההבנה של רוב הציבור, שבטוח שהצעקות במליאה נמשכות גם אח"כ למסדרון. שהאופוזיציה והקואליציה הן שתי ישויות עוינות לא רק במישור הפרלמנטרי, אלא גם באישי.
האמת היא שאפשר בהחלט לטחון עד דק את יריבך הפוליטי בוועדות הכנסת, ומיד לאחר מכן לשבת לצהריים ביחד, כאילו לא קרה כלום, ולריב בעיקר על מי משלם את החשבון. ההפרדה הזו הכרחית בשביל לנהל פרלמנט דמוקרטי ראוי לשמו, כזה שמאפשר למכהנים בו להיות גם לוחמים ועדיין להישאר חברים. זה מה שמאפשר לעבוד עם קשת רחבה של אישים פוליטיים, בלי לוותר על מיליגרם של אמונה בצדקת הדרך.
אחד הסודות הכמוסים בשביל להצליח בפוליטיקה הוא, שאתה חייב להיות חבר אישי של יריבך הפוליטי. זה העיקרון שמאפשר להשיג את המקסימום בשביל בוחרייך, במינימום פגיעה בעצמך. בדיוק כמו שאורי אורבך ז"ל היה מאחל לפני כל בחירות לחברו הטוב אילן גילאון ממרצ - שתהיה לך הצלחה גדולה במפלגה קטנה.