לפני מספר שנים, ליאורה ריבלין הגיעה להופעה בגולה. מדובר באחת השחקניות המוכשרות והאהובות בתרבות הישראלית, אחת הבודדות שזכתה במהלך הקריירה שלה בשלושת הפרסים החשובים בתעשייה: פרס האקדמיה לטלוויזיה, פרס התיאטרון הישראלי ופרס אופיר - שזה בעצם האוסקר הישראלי. גם בגיל 76 היא ממשיכה ליצור, לכתוב ולשחק כאילו מדובר פה בנערה בת 20 ולא במישהי שמקבלת קצבת זקנה.
המופע שהועלה היה 'אישה נוסעת', סוג של אוטוביוגרפיה בימתית שהיא כתבה על חייה. אבל שום דבר מהרפרטואר האמנותי לא הכין אותי לסערה שהגיעה, כשהמופע פורסם לקהל. חלקים גדולים מתוכו הביעו את מורת רוחם, כיצד לעזאזל הרהבתי עוז והזמנתי אותה להופיע, ועוד בגולה? איך אני נותן יד לכזה דבר, ועוד בלי להתבייש?
מסתבר ששכחתי לעדכן אתכם בפיסקה הקודמת, שחוץ מכך שליאורה היא פרפורמרית נהדרת ועטורת פרסים, היא גם מחזיקה בעמדות שמאל. בין היתר היא מסרבת להופיע ביהודה ושומרון, וחתומה על כמה עצומות 'נגד הכיבוש'. אך עמדתה הפוליטית והמדינית לא קשורה כהוא זה לכישרונה האמנותי, ומי שמכיר אותי יודע שאני עושה הפרדה מוחלטת בין שני הדברים. להיפך, כל אמן באשר הוא חייב להרגיש חופשי לבטא את תפיסת עולמו, מימין ומשמאל, ממערב וממזרח, כשהפרמטר היחיד שקובע הוא האיכות.
אני מודע לחלוטין לכך, שלעיתים קרובות ההגינות הזו לא מגיעה מכל צידי המפה התרבותית, בלשון המעטה, שלא לומר סתימת פיות באצטלה גבוהה המכסה אפליה נמוכה. אבל לא אוכל לדרוש חופש ביטוי אמנותי לכולם, אם אינני נוהג בו. "גם אם איננו מסכימים פוליטית", אמרתי למתלוננים, "אלחם על זכותה להופיע פה. אתם יכולים לא להגיע. מותר לכם להתלונן ולמחות, אפילו לקרוא לי יפה נפש ועוכר ישראל. אבל שתדעו שאין דבר מלבד כוח עליון שימנע מליאורה להופיע על הבמה".
אבל מסתבר שיש כוח עליון שמונע מנשים אחרות להופיע על במות לא פחות מכובדות. לא מדובר פה בגזירת שמים או חוקי ההלכה, אלא בבית המשפט, שכנראה מחשיב עצמו הרבה מעל כל כוח עליון בשמים ובארץ. כי בזמן שאני יורק דם וחפירות אינסופיות בשביל לתת לליאורה להופיע, אתי אנקרי לא יכולה.
מישהו החליט שהוא יודע מה טוב לה
אנקרי מאוד רצתה לחגוג 30 שנות יצירה במופע מיוחד בזאפה, אבל שעות לפני הבאלנס ביטלה את האירוע, משום שהיא שרה בפני נשים בלבד, והמועדון לא יכול היה להתחייב לכך. אינני נכנס כאן לשאלת שירת נשים, וזה לא המקום לדיון בתפיסת עולמה הדתי, כי אין פה דיון. זוהי דרכה האידיאולוגית של האמנית, והיא חייבת לקבל את הפלטפורמה המתאימה לה, גם אם לא מסכימים.
מסתבר שמה שמנע ממנה לעלות על הבמה בזאפה, הייתה שדולת הנשים שפנתה לבית המשפט לפני מספר שנים בטענה כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם חוק 'איסור אפליה במקומות ציבוריים', מה שגרם להם להתיר אפליה בין תפיסות עולם, ועל הדרך להדיר ולשים על MUTE את אחת מהיוצרות הפורות של התרבות הישראלית, רק כי מישהו החליט שהוא יודע יותר טוב ממנה מה טוב לה.
חופש הביטוי והיצירה התרבותית שייכים בגדול רק לצד אחד, זה שיכול להביע את עמדתו באופן חופשי. וישנם אלו שחוששים לפתוח את הפה באמירות שהן מחוץ לטקסט הלירי. כולנו התרגשנו מאביב גפן שמחבק את אברהם פריד ומבקש סליחה, אבל דווקא נזכרתי הופעתו ב-2015: באמצע ההופעה הוא נתן מונולוג פוליטי עם המשפט האלמותי "להעיף את ביבי קיבינימט", כשמאחוריו מוקרנות תמונותיהם של נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ונתניהו, ועליהן איקס גדול בצבע אדום.
מיותר לציין שאינני מסכים איתו, אבל זכותו המלאה של אמן להביע את דעתו ואמונתו מתוקף היותו איש רוח שמוביל תודעה. רק חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם היה מדובר באמן המזוהה עם הימין, או אפילו כזה החובש כיפה, שהיה מעז להשמיע את עמדתו הפוליטית, ועדיף באופן הרבה יותר מכבד. ובכן, לא צריך להפליג בדימיון בשביל להבין שהוא לא היה מקבל שער במוסף התרבות של ידיעות אחרונות, אלא תיעוב והפניית הגב של רוב התעשייה. אריאל זילבר הושתק לעשור, מאז שהתנגד להתנתקות והוצג כתמהוני. עמיר בניון ספג ביטולי הופעות אחרי התבטאויות ימניות ושיר אחד בשם 'אחמד אוהב ישראל'. הצל בכלל כבר מזמן הפך לדמון, והכלל מס' 1 להצלחה מסחרית לאמן מימין הוא בעיקר לסתום את הפה.
בראיון שנערך לפני מספר שבועות ב'הארץ' לרגל צאת סרטו החדש 'סאבלט' עם הבמאי איתן פוקס, בן זוגו של גל אוחובסקי כבר 35 שנה, ואחד היוצרים הבולטים בישראל, אמר פוקס, שמאוד מעציב אותו השחקן אוהד קנולר. כל חטאו של האחרון הוא לא בכישרון משחק גרוע, אלא היותו מזוהה עם הימין. "הרגשתי נבגד", אומר פוקס, "איך אדם שעשה איתי את כל הסרטים האלה, יכול לתמוך בביבי. קשה ליצור עם אנשים שאתה רחוק מהם מבחינת תפיסות העולם. זה דיאלוג שאני לא יכול לקיים איתו, כי אנחנו כל כך חלוקים בדעתנו. הרגשתי שאיבדתי שותף". ושימו לב למשפט הבא: "בשנים האחרונות להרבה אנשים קשה לשתף פעולה איתו מכיוון שהפער כל כך גדול".
כשאנשי תרבות לא מוכנים לאתגר את עצמם, להתמודד עם דעות שונות ולהכיל אותם גם ובעיקר כשאין הסכמה הדדית על הדרך, התוצאה שאנחנו מקבלים היא אמנות רדודה ומכונסת בעצמה, שבמקום לבחון גבולות ועמדות, רק מבצרת אותם יותר בתוך איזור הנוחות. תרבות ראויה יכולה להתקיים רק תחת חופש ביטוי נרחב, מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, כשאף אחד לא מגביל את האחר, ומאפשר ליצירה של כל צד את המרחב שלה. בכל שנותיי השתדלתי לממש את המונח 'חופש אמנותי' פשוטו כמשמעו, גם אם חלקתי אישית על התוכן. לתת לאמן את כל מה שהוא צריך, ודווקא במקומות בהם לא היה לי נוח - שם הבנתי באמת מהי תרבות, ובעיקר מה מפסידים כל אלו שמכתיבים לאמן מה לעשות, במקום פשוט לתת לו לעשות את זה.