שקט. איך אנחנו אוהבים שקט. עד כדי כך שצורכים אותו בכמויות שיכולות לסכן את הבריאות. כמו ששמים תווית אזהרה אדומה על מוצרים שיש להם סוכר ברמה גבוהה, או תווית אטומה ושחורה על מוצרי טבק עם כיתוב מרענן של "מי שמעשן הולך למות ממש בקרוב מסרטן", וכמו שיש תמרורים בכבישים שמעידים על סכנה מתקרבת וקולות צווחניים בוייז שמספרים לך בדיוק באמצע השיר המקפיץ, שבעוד 400 מטר יש מפגש עם מסילת רכבת - אגב, מה אני אמור לעשות עם המידע הזה? לעצור ולהביט בפלא הטכנולוגי ולברך בשם ומלכות שחלק מכבודו? - ככה צריכה להיות תווית אזהרה בוהקת על המושג 'שקט'.
ברמה האישית אין שום בעיה עם הרצון לחוות קצת שקט, במיוחד אם אתם הורים לילדים, בטח אם מדובר בחודש אוגוסט. ברמה הקהילתית יש בעיה דווקא עם אותם המשתיקים, שבמקום להתפלל, מינו עצמם לאוכפי הסדר; ובמקום להצליף בשוט, הם צולפים שששש לכולם דרך הפה.
בבית הכנסת, בהצגה, בבית הקפה, ובכל מקום שמזדמן להם, הם דואגים לכך שהרעש היחיד שיישמע בחלל, הוא של אדם אחד מתוך מאות שנמצאים בו. אבל ברמה הלאומית, שקט הוא רפש וסימן אזהרה מפני סכנה עם דגל אדום, מתנוסס מעליה.
האסטרטגיה הביטחונית של מדינת ישראל דווקא רצופה מבצעים יזומים - תפתחו בויקיפדיה את הערך של מבצע מוקד במלחמת ששת הימים, תכנית ד' במלחמת העצמאות, מבצע אופרה ועוד שלל שמות הירואיים להתקפות יזומות של צה"ל. לאט לאט, עברנו לממש פשוטו כמשמעו את המושג 'צבא ההגנה לישראל', ובו הצבא התרכז באמת בהגנה נטו שהלכה והתרחבה, עד שהגענו למצב כיום שבו ניצחון בשדה הקרב הוא לא חתימת הסכם כניעה של הצד השני שמגיע מובס עם דגל לבן וזנב בין הרגליים, אלא החתירה ל'הודנה', 'הפסקת אש', 'החזרת ההרתעה' וגולת הכותרת - שקט לזמן ארוך.
עצם ההגדרה של היעד הזה בעייתית מלכתחילה, כי היא לא מטפלת בבעיה לעומק, אלא רק קוסמטית. זה כמו לבוא לרופא שיניים, ובמקום עקירה של השן הרקובה, הוא ישים עליה ציפוי בוהק מלמעלה. מבחוץ זה אמנם ייראה יפה, בוודאי שלא יכאב, אבל בפנים האינפקציה תמשיך ותזהם את כל הפה. עקירה זה לא נעים, אפילו כואב, אבל לטווח רחוק זה הפיתרון הנכון - שבהתחלה יעשה המון רעש, בטח כשמדובר ברופא שיניים עם כל המקדחים, כדי שבסוף יהיה שקט אמיתי, לא מדומה.
ברמה המדינית והאסטרטגית של מדינה, פעמים רבות השקט הממכר הוא לא פחות גרוע מלקחת סמי הרגעה ישר לווריד ולראות הכל ורוד. תשאלו את אוקראינה.
וכשהשקט מסתנכרן עם שכחה, נוצרת הנוסחה המדוייקת לפיצוץ. כי יותר משאנחנו אוהבים את השקט המדומה שלנו, אנחנו אוהבים לשכוח מה היה לפניו. רק לפני שבועיים נרצח פה ילד בן 6 וכולם הזדעקו על הנהיגה הפרועה בכבישי יו"ש של מגזר שאין להזכיר את שמו, ואותו מגזר גם מחזיק בתוך ישראל הקטנה באחוזים ניכרים מהתאונות הקשות - עד שאחד מהם עף ב-200 קמ"ש בטמטומו הרב לצד השני של כביש 6 ורצח עוד שניים על הדרך, במקום להיכנס פשוט בעץ ולסיים את תפקידו בעולם כאידיוט. עברו כמה ימים, ושכחנו מהפצצות המתקתקות האלה על הכביש.
זה לא שהבעיה נפתרה, אלא פשוט מדובר ברצף ניסים יומיומיים שמחכים לאסון הבא. מיד אחרי כך הזדעזענו שאסירים ביטחוניים - מחבלים בלשון העם - אנסו סוהרות. התקיים דיון מיוחד בכנסת, כותרות העיתונים התמלאו מאמרי דעה, ובמקום לקחת את המחבלים הללו ולבצע בהם הליך כירורגי של סירוס ללא הרדמה ולהעיף לכל הרוחות את הפיקוד בשב"ס שידע ואיפשר את פילגש בגבעה העדכני, שכחנו מכך שמה שקורה מעבר לסורגים, הוא אמנם מכעיס, אבל לא כזה שיזיז אותנו מציקצוקי הלשון.
הצד השני לא שוכח
וכך גם עם הסבב האחרון בעזה, שקרוי מבצע 'עלות השחר'. שלושה ימים היינו צמודים לממ"ד קרוב, עם רקטות ששוגרו לכל רחבי המדינה - כולל תל אביב, ירושלים ובאר שבע, שלא לדבר על הנגב המערבי שחוטף, וכבר ביום שני - פחות מ-12 שעות אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף, כבר הפקקים חזרו ושכחנו בכלל שיש מקום כזה ושמו עזה.
הבעיה היא שהצד השני לא שוכח, והוא מנצל את השקט הזה להתארגנות מחדש. הרי זו תכנית העבודה שלהם ומהות הארגון - להשמיד את מדינת ישראל, ואם לא להצליח בזה, אז לפחות להרוג כמה שיותר מתושביה, שזה בעצם כל מי שנמצא כרגע מסביבכם. ביום ראשון בשעה 23:30, בטח שכחתם כבר שאז הוכרזה הפסקת אש, רובנו פה חשבנו איך לתכנן את החופשה המשפחתית בשבוע הבא, או לריב איפה עושים את החגים, ולחפש דילים בטיסות ברגע האחרון.
לעומת זאת, הג'יהאד האיסלאמי ישב באותם רגעים ממש לישיבת הפקת לקחים, עשה תהליך שימור, שיפור ושיחת משוב לכל מי שנשאר בחיים, והתחיל לתכנן כבר את הסבב הבא, עם רקטות משופרות.
לפעמים אני תוהה לעצמי איך בכלל מתחילים ארגון טרור, כאילו - מאיפה הם מתחילים להתארגן על לוגו, טנדרים של טויוטה, מחבלים, המנון, נשק ובטח רקטות, שזה לא כמו לקנות חזיזים לפורים.
כבר עברו הימים שהיית מכניס מרגמה לאיזה צינור ויורה לאיזה כיוון, אלא בכלי מתקדם ויקר עם GPS שאתה יורה למרכז המסחרי בבאר יעקב, ובלי כיפת ברזל הוא אכן היה מגיע ליעדו, כנראה היחיד שיעשה זאת מרצונו החופשי. מעניין אם יש לארגוני הטרור איזה רכש מרוכז מאיראן שיכול להוזיל עלויות, או שהם במקום כה מסוכסך ביניהם, שבמקום לאגם משאבים, כל אחד מזמין לעצמו את הרקטות האהובות עליו.
בכל אופן, השכחה והשקט הם נעימים בטווח הקרוב, והרסניים בטווח הרחוק. יחסית לעם שחרט על דגלו את הזיכרון - החל מראש השנה, דרך פסח ויציאת מצרים ועד תשעה באב וימי הזיכרון הלאומים - אנחנו נוטים לשכוח די הרבה. שקט זו תחושת אשליה של טוב, והשלמה עם הרע. אסור לנו ליפול לאשליות, ועדיף להסתכל למציאות בעיניים ולהתמודד איתה נכוחה, מאשר להפנות את המבט הצידה ולקוות שיהיה טוב. כי המפתח לכך שיהיה טוב, זה לחסל את הרע - לא כקלישאה אלא כעובדה. אם נזכור להתמודד עם הרעש, גם נוכל להגיע לשקט; אחרת כולנו יכולים לשכוח ממנו.