לא להאמין שאנחנו נמצאים שוב באירוע הזה שנקרא בחירות. הקונספט בראשיתו היה בנוי על פעם בארבע שנים, לא ארבע פעמים בשנה. אין ספק שמדינת ישראל שמובילה בכל פרמטר אפשרי, וגם בעניין ההליכה לבחירות לא יכלה להישאר מאחור. כסטארט אפ ניישן, הלכנו על מודל חדשני בו יש קואליציה רחבה לכמה חודשים, ובכל שאר הזמן ממשלת מעבר צרה שמצליחה לנהל את כל העסק הזה בצורה הרבה יותר טובה מאשר 40 שרים.
אז המפגינים בבלפור השיגו את שלהם - הליכה לקלפי, אבל אני לא יודע איך לספר להם את זה, ושהם הולכים לאכול אותה בענק. מבחינת הימין זהו רווח בגדול: לפי כל הסקרים, המחנה הלאומי מונה נכון להיום כמעט 80 מנדטים, אם לא יותר. הליכוד, החרדים, ימינה, סער, וכן, גם ליברמן עם כל הכבוד להצהרות ראש הממשלה ולעימותים בניהם, לא עבר שום צד והוא נטוע עמוק בימין, כולל כתובת המגורים שלו בנוקדים.
גם חלקים רחבים מרשימת 'יש עתיד' לא בדיוק נמנים עם שורות השמאל הקלאסי; ולמרות שבוגי טוען בתוקף שהוא לא ימין, הוא יותר לא ביבי.
השמאל הישראלי נמחק כמעט לחלוטין, בדיוק מהסיבה הזו. שנים של ניוון מערכות, ופניה לא נכונה בכל הצמתים האפשריים, הובילו אותו לחוסר רלוונטיות כמעט מוחלט לשיח הישראלי הנוכחי. במקום לחשב מסלול מחדש, השמאל התעקש לפנות שוב ושוב לעבר תהום, מבלי להבין איפה הוא נמצא, כולל לאחר ההתרסקות הכואבת.
למשל, מעגל היחסים בין המדינות הערביות לישראל, שהוגדר שנים רבות על פי האינטרסים הפלשתינים. חלום המזרח התיכון החדש של שמעון פרס התחיל במדינה פלשתינית ונגמר ב-2000 הרוגים, כתוצאה מהסכמי אוסלו. חלום המזרח התיכון החדש של בנימין נתניהו התחיל באמירויות ומרוקו, וייגמר כשהפלשתינים יחליטו להתאפס גם בכיוון. בעוד שבשמאל הפקירו את השיח לארגוני שלום עכשיו ובצלם, וצילמו כל דיר עזים שחרג מהגבולות, עברו ביהודה ושומרון לבנייה רוויה ולעובדה קיימת בשטח.
גם בתחום הכלכלי, בעוד שהשמאל העולמי הלך לכיוון השוק החופשי, נאחז השמאל הישראלי בפנקס האדום ובעבודה המאורגנת שתקעה פה את הכלכלה שנים. וככל שהטיפו יותר כנגד ההדתה ונלחמו במסורת, כך היא הלכה והתחזקה באופן אקספוננציאלי בקרב כלל שכבות האוכלוסייה. כשזעקות השבר על זכויות האדם הנרמסות בישראל ניסרו את חלל האוויר באולפנים, ממש מחוצה להם התקיימו מצעדי גאווה וחופש אזרחי כמעט מוחלט.
השמאל הישראלי ויתר על האידאולוגיה והרלוונטיות, כלפי חלקים רחבים בעם, והתמקד במסר הכי רדוד ונחות שמצאו בסביבה: 'רק לא ביבי'. גם כשהעמידו מולו סוללה של רמטכ"לים, שהיה להם הרבה יותר מה להציע מאשר 'ישראל לפני הכל', כמין מסר כללי שהסתיר את התשוקה הבלתי נשלטת לשנאת נתניהו, זה לא עבד.
ביבי לנשיאות
כחול לבן הקורסת לנגד עינינו, היא מצבה חיה לכך, שהשמאל חייב לבסס את עמדותיו על אידיאולוגיה סדורה ולא מצע שלם נבוב, המבוסס על 'רק על ביבי'. ההתבססות על נרטיב 'רק לא ביבי', הובילה את מחנה השמאל להתבוססות בבוץ הטובעני של אחוז החסימה, וניסיונות עקרים של חיבורים בלתי אפשריים ליציאה ממנו.
חברי היקרים בשמאל, תמחקו את המילה 'ביבי' מהלקסיקון. אני יודע שבהתחלה תמצאו את עצמכם מובכים וחסרי כל כיוון, כי הרי כל ההתעסקות באדם הזה בשנים האחרונות גרעה כל בדל של מחשבה מקורית ומשנה סדורה. גם השנאה היוקדת הזו, בטח לא עשתה טוב לעור הפנים ולתחושת המירמור. אותה שנאה אמנם הצטלמה נהדר בתקשורת כמיינסטרים, ודחפה אותו במציאות אל עבר הצד השני. אבל לציבור הישראלי מגיע שמאל הרבה יותר חושב, קוהרנטי ורלוונטי. כזה שמסתכל למציאות בלבן של העיניים, מבין את האתגרים האמיתיים העומדים בפני מדינת ישראל, ונותן להם מענה ראוי, ולא כזה המבוסס על פתרונות עבר שנוסו ולא הצליחו.
ובכלל, הגיע הזמן להשתחרר מהעבר שרודף את השמאל ותוקע אותו שם בסוג של חלום שהפך לסיוט. לפני כמה שנים, הזדמנתי לבית גיל הזהב לשיחה יחד עם קשישי מפא"י. הפלגנו בזיכרונות מתוקים על כמה טוב היה בשנים הראשונות של המדינה, כולל חוויות מגניבת התרנגולות בפלמ"ח, ועד מהרה הגענו עד כמה רע עכשיו. לא רציתי להרוס את האוטופיה עם עוּבדות על המעברות והמלחמות והצנע והקשיים, ואני מוריד את הכובע בפני דור המייסדים, אבל מוטב לנסיכי השמאל הנוכחיים להשאיר את ההתרפקות על העבר בדיור המוגן, ולהתאפס על ההווה והעתיד.
זה יהיה אסון, גם ובעיקר לימין, אם השמאל לא יאתגר אותו באופן משמעותי, ויישאר רק קוריוז זניח ושמורת טבע נדירה לזן הולך ונכחד. מערכת שדם חדש לא זורם בה, מתנוונת עד מהרה, והאמור לעיל בהחלט רלוונטי גם למערכת הבחירות הנוכחית. בנימין נתניהו היה ועדיין מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו למדינת ישראל מאז ומעולם; תרומתו לא תסולא בפז וחקוקה בדברי המדינה הזו לעד.
אינני יודע אם הוא אשם או לא; מה שאני כן יודע זה, שמדובר באדם יחיד בדורו, אבל כזה שיש לו תחליף, כמו לכל אחד אחר. ובשביל למנוע ניוון פוליטי, יש הזדמנות פז לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה - למנות את בנימין נתניהו לנשיא המדינה. בתפקידו זה הוא יוכל להמשיך את הצלחתו המסחררת כמדינאי בעל שם ואישיות מרתקת, לתרום מניסיונו הרחב ולהוות דוגמה אישית משמעותית, ומצד שני יאפשר את המשך הזרמת הדם החדש למערכת הפוליטית הזקוקה לכך.
אבל עד אז, אל לשמאל להיתלות בתקוות שווא, ולבנות קונסטרוקציות רעועות במקום יסודות יציבים. זו ההזדמנות שלו לבצע סופסוף התנתקות חד צדדית כמו שצריך, לא מאדמה אלא מהבנאדם, ולהעמיד סופסוף אלטרנטיבה ראויה על קרקע אידיאולוגיה מוצקה, שתוכל לאתגר את כולנו משמאל - וגם בימין.