אז השבוע חגגתי יומולדת לועזי ועברי, אירוע שבו החלפת מספר הגיל שלך מעניינת בעיקר אותך ואת החברים הווירטואליים מהפייסבוק. לעומת זאת, מדובר באחלה מבחן לכל שאר המעגלים שלך, האם הם זוכרים את המאורע או שאתה שומר אותם ב'לא לענות'. הדרגה הגבוהה ביותר היא כמובן אותם האנשים שאשכרה זוכרים את היומולדת העברי שלך, שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ומובטח להם גן עדן ותג חברות אמת לעולם ועד. בכל מקרה, זהו גם יום נהדר שבו על פי המסורת, כל האיחולים, הברכות והבקשות מתגשמות, ולפיכך לא נפספס את ההזדמנות גם לאחל וגם לחלוק מספר תובנות לאור גילי המתקדם; בטח לאחר שעברתי בשנה האחרונה את מבחן הבגרות האולטמטיבי: עקירת שן בינה.
- אחרי "ואהבת לרעך כמוך" הידוע והמוכר, יש אצלי בהפטרה את אחד הפסוקים המכוננים, שכל אחד חייב להכיר כבסיס ליהדות: "הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה ה' דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱ-לֹהֶֽיךָ"׃ שלושה עקרונות פשוטים שמבטיחים לך את עולם הבא, או לפחות להיות אדם טוב בעולם הזה.
- מי שאין לו חלק לעולם הבא, זה מי שרואה בצרת חברו ועמו, ולא בא לסייע. זה באמת פחות מעניין אותי: מתווה חוק הגיוס, מכסות, סנקציות והפלת הממשלה. מה שיותר חורה לי בכל התנהלות ההנהגה החרדית, היא הזחיחות וחוסר האכפתיות המשווע, ועוד בשם התורה. זו הגדרה מדוייקת לאיך נראה חילול ה'. המינימום הנדרש זה אמפתיה והבנת המצב, בטח לא להנציח את המציאות המעוותת, להשתין על כולם בקשת ולטעון בלהט שמדובר בגשמי ברכה.
- ובאותו הקשר, שנדע להפריד בין הציבורי לאישי. אנחנו רגילים לקחת דמויות קצה, ולהפוך אותם למראה של הציבור האחר. למרות שכולנו יודעים בלב שזה לא נכון. נוח לנו לדמיין ובטח לשנוא בהכללה את האחר כשהוא מופיע בדמות שאותה אנו מתעבים. חרדים, ערבים, משיחיסטים, קפלניסטים, שמאלנים, מתנחלים - לכל אחד מאיתנו ישנה הדמות הזו בראש, ואיכשהו תמיד היא תהיה הרבה יותר נוחה כשמדובר במחנה שלנו, והרבה יותר שטנית כשמדובר באחר. האמת היא שדמויות הקצה האלו מייצגות בעיקר את התאווה לרייטינג של התקשורת, ופחות את פני הציבור בכללותו. זה כמו שנצפה באח הגדול ונספר לעצמנו שככה נראית מדינת ישראל.
- אנחנו הרבה יותר רחבים מההצבעה הפוליטית שלנו. נוח לנו לחלק את החברה לרל"ב ורקב"ב, סמוטריצ'ים ובן-גבירים אל מול בני-גנצים. זה שאדם הצביע משהו אחר ממך, לא אומר שאין יותר ממשק משותף איתו. יש מצב שאתם אוהדים אותה קבוצת כדורגל, טסים לאותה הופעה בחו"ל, או סתם יכולים להיות חברים, גם אם לא מצביעים אותו דבר. הפתק בקלפי אינו מגדיר האישיות המרכזי שלך, לא אז ובטח לא שנה לאחר מכן. אפשר לדבר ולהתווכח על פוליטיקה, ועדיין להישאר חברים גם אם לא מסכימים.
- אפרופו ויכוחים, יש שתי עצות חשובות שימנעו לכם 90% מהריבים בחיים. הראשון זה לא לנהל ויכוחים בווצאפ. מדובר בכלי יעיל מאין כמוהו להעברת מסרים מיידים, והראשון במעלה לפירוק משפחות וחברויות. הוא מושלם לשיחות חולין ועדכונים, גרוע ביותר לוויכוחים ומריבות. מעולם לא ראיתי דין ודברים בשיחת ווצאפ שהסתיים בהסכמה ובשלום. אתם לא מסכימים? בא לכם להתווכח? נהדר, תקבעו בווצאפ מתי יושבים על זה. לא מילה מעבר.
- השני, זו ההבנה שאנחנו שופטים את עצמנו לפי המחשבות שלנו, ואחרים על פי המעשים שלהם. מרבית המריבות וניתוקי הקשרים נובעים מכך שאנחנו מפרשים משהו שאחר עשה, כשלא בהכרח הוא התכוון אליו; ואילו את עצמנו אנחנו שופטים לטובה, כי המחשבה מאחורי המעשה הייתה אחרת לגמרי. תעברו על המריבות שלכם בשנה האחרונה, ותחשבו רגע לא על המעשה, אלא על כוונה אחרת שהייתה לאדם שעשה אותו. אולי תנסו להרים אליו טלפון - לא ווצאפ, עיין לעיל סעיף 5 - ולהבין למה הוא התכוון. יש מצב שתופתעו, ותקבלו מחדש את הבנאדם לחיים שלכם.
- להבין שכמעט כל דתי לאומי על כל הגדרותיו מעל גיל 20, סוחב איתו טראומה מההתנתקות. עשרים שנה לאחר אותו אסון, עדיין רבים מאיתנו נשארו בקיץ 2005. ההתנהלות שלנו כחברה נגזרת משם: היחס לצבא, לתקשורת, לפוליטיקה, לרבנים ואפילו למקום המגורים. מה שרבים לא מבינים ביחס למגזר, זה שהוא לא מוגדר רק על ידי כיפה ומחלוקות על שירת נשים, אלא גם בתובנות הקולקטיביות שיש לרובנו מההתנתקות. כמו שדור שלם של ישראלים חונך על 'לעולם לא עוד' של השואה, דור שלם של מזרוחניקים חונך על 'בנחישות וברגישות' של ההתנתקות והלקחים ממנה. רק ב-7.10 נוכחנו לגלות כולנו, עד כמה כבד המחיר של המהלך ההרסני ההוא.
- יומולדת זה גם זמן טוב לעצור רגע ולפרגן קודם כל לעצמך. על ההישגים של השנה החולפת, ולכתוב כמה מטרות לשנה הקרובה. בכל שנה מחדש אני כותב לעצמי כמה חלומות ריאליים, ובכל שנה שעוברת אני רואה מה השגתי ומה עוד לא. צריך שלכל אחד תהיה מפת דרכים כזו, בשביל לא ללכת לאיבוד בתוך החיים עצמם.
- תשברו שגרה. במקום להיפגש במשרד, תקבעו לעשות WALK AND TALK. לכו לשבת על כוס בירה בים בשקיעה, תיקחו חופש וסעו לצפון סתם ליום כיף, תתקשרו למישהו שכבר מזמן לא דיברתם איתו, תעשו עוד סיבוב עם האוטו בשיר האהוב עליכם בפול ווליום. הטור הזה נכתב באיזה יקב עם כוס יין, מיד אחרי שעניתי ככה לכל המיילים שהצטברו. יש לי אחלה משרד, אבל בשביל להתרכז באמת אני חייב לצאת ממנו. מומלץ.
- יומולדת זה גם הזמן להודות בכך שאני מרגיש במקסימום 32, ובגדול גיל הוא רק מספר - ואילו האדם עצמו נקבע לפי האופי. יש אנשים שנדמה שנולדו בגיל 60 ומתנהגים בהתאמה, ויש כאלו שלפי תעודת הזהות הגיעו לגבורות, אבל בווייב שלהם הם צעירים ורעננים. מה שמשנה זה לא בן כמה אתה, אלא האופי שלך. אפשר להישאר צעירים גם בלי מכונת זמן, פשוט לעשות את הסוויץ' בראש וזה כל הסיפור.
וזה הזמן גם להגיד תודה לכם על האמון של למעלה מעשור, הקריאה בי במקום בתורה בשבת, על המיילים והתגובות במוצ"ש, ובכלל על כך שזכיתי ועודני זוכה לקבל במה פה במצב הרוח - ולשפר או לאכזב אתכם בכל פעם מחדש. אני לא נפרד. אני סתם מפרגן לכם מעומק הלב, ומאחל מזל טוב בשם כל אותם שנולדו בתמוז ואב, שבשבילם כל יומולדת הוא הקיץ של אביה בפוטנציאל.