במקום לכתוב טור בשבוע שעבר, ביליתי - או כיליתי, כל אחד וההגדרה שלו - את זמני במסע לעומק החברה הפלשתינית, כזה שמפגיש אותך עם הסכסוך בגובה העיניים ובאותו חדר עם אדם שישב בכלא הישראלי 4 שנים על רקע לאומני, ועם אמא שבנה בן החצי שנה מת משאיפת גז. לנוע בין שטח A ל-C, בית ג'אלה ובית לחם, במוקדי חיכוך ושלום, וכולם מתוך נקודת מבט פלשתינית.
מדובר במפגשים לא קלים וטעונים, שנוגעים ישירות בעצב החשוף, בלי רחמים או פוליטקלי קורקט. לפגוש את האחר בבית שלו, שבו הוא מרגיש בנוח בשביל להגיד לך ישר ולעניין ולתוך הפנים את כל הנרטיב מצידו, גם אם לדעתך מדובר בשקר מוחלט.
זה להיות נוכח כמעט שבוע בתוך מרחב, שפעמים רבות עויין את הנוכחות הישראלית, לדבר אנגלית ולחבוש כובעים במקום כיפות, ולהבין איך מרגיש מסתערב שנטמע בשטח ומתפלל שלא יגלו אותו בטעות.
את המסע הזה צריך לעכל ממרחק הזמן, ועוד נכתוב עליו תובנות ולקחים, אבל בתוך כל הסכסוך בין הישראלים לפלשתינים על חלקת האלוקים הקטנה הזו, מסתבר שהבעיה מתחילה, איך לא, בנו. בעוד האישים והדוברות הפלשתינים הציגו עמדה די אחידה ביחס לדרישותיהם ולתפיסת המציאות מבחינתם, התברר שהסכסוך האמיתי הוא בכלל בתוך הצד הישראלי - ולפני שבאים לפתור את הבלגן עם שכנינו, אולי כדאי להיסגר קודם כל על השלום בתוכנו.
הקבוצה שהורכבה מאנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יזמי הייטק וח"כים לשעבר, מנכ"לים ועיתונאים - הייתה מוכנה לפגוש את הצד השני, אבל לא בהכרח את הצד הראשון. אחת התזות של התכנית היא 'הקשבה נחושה', כזו שמאפשרת לך להקשיב לאחר מבלי לשפוט אותו, אלא להבין שמדובר בנרטיב שלו, גם אם דבריו מדגדגים לך את סף העצבים מלמטה. והיו הרבה מצבים כאלה.
אחד מהם היה בבית בכפר פלשתיני באיזור מזרח גוש עציון, כשבאמצע השיחה הנינוחה עם אחת ממנהיגות הכפר, בנה נכנס עם החולצה הלוהטת של קיץ 2022, זו השחורה עם ה-M16, גרסת הטקסטיל ללהיט של חמאס 'קום תעשה ביגועים'. אין יותר מדי אפשרויות לפרש את החולצה הזו, ולמרות שבאותו הרגע די התעלמנו מהפיגוע האופנתי שעומד לפנינו - תרתי משמע - בדיעבד עבר פה מסר חד, גם אם לא השכלנו להכיר בכך בזמן אמת.
בהחלט, היו כמה בקבוצה שלא הכירו בכך. הם פירשו את זה כמין משובת נעורים וחלק מנורמה חברתית של סמלים פופולריים. ופה טמון המוקש. כי חמישים אחוז מהפתרון מתחיל בהגדרת הבעיה לאשורה, ופה טמונה הבעיה העיקרית, בכך שאין הסכמה מה היא, ואם בכלל.
האמת של מוסטפה
במסגרת ההקשבה הנחושה לצד השני, יש לנו נטייה מובנית להכניס את הנאמר לתוך מסגרות ותבניות שנוחות לנו, שנבנו בדיוק בהתאם להשקפת עולמנו, גם אם אין להן קשר למציאות או לכוונת האומר.
כשרוצים להבין את המציאות לאשורה, גם אם היא לא חופפת לאמת שלנו או למציאות הרבודה שאנחנו מדמיינים עליה, פשוט צריך להקשיב, בלי להתפלסף.
כמו הנפת דגלי פלשתין באמצע מוסדות אקדמיים מכובדים בלב ישראל או בלב הר הבית. זו לא תחייה לאומית רומנטית, אלא מסר חד וברור שהריבונות פה היא לא כחול לבן. כשצועקים 'בדם, באש נפדה את פלשתין', כדאי להקשיב למסר הפשוט ולא לפענח אותו, משל מדובר בצופן דה וינצ'י.
כשמוסטפה (שם בדוי), איש תרבות משכיל שנפגשנו איתו, אומר בפה מלא שהפלשתינים לא יוותרו ולו על אחוז משטחי 67', הוא מתכוון לכך בלי פירוש רש"י. כששאלתי את חברו ממזרח ירושלים, ערבי חילוני לגמרי, האם הוא מוכן להתחלק עם היהודים בתפילות על הר האלוקים בלי לפגוע בזכויות של אף אחד מהצדדים, הוא עונה בלי למצמץ: 'אפילו לא חצי שניה', ומוסיף שהוא וילדיו מוכנים למות על כך, ולא כמטאפורה.
מי שלובש חולצה עם M-16, לא מנסה להילחם בפציפיסטיות, אלא לעודד שימוש בו, ועדיף כנגד יהודים, למרות שגם פלילי יכול בהחלט להיכנס לקטגוריה. אותו דבר אמור גם למי שהולך עם חולצות 'מוות למחבלים', או 'יהודי קונה מיהודי' ואכן מתכוון לכך, כמו גם מי שתולה תמונה בסלון של ברוך גולדשטיין. הוא לא מעצב את הבית בסגנון נאו-אקספרסיוניסטי, אלא תומך ברצח מתועב של חפים מפשע.
הדבר המעליב ביותר שאפשר לעשות לאחר, זה לזלזל באינטליגנציה שלו ולייחס לו כוונות אחרות ממה שהוא אומר לך בפירוש ובפה מלא. הכתובת על הקיר היא לא רק מליצה, אלא גם אמת לאמיתה, במיוחד כשברוב הפעמים פשוט אומרים את זה לנו בפנים, ואנחנו מעדיפים להתעלם במקרה הטוב, או לעקם לדברים את המשמעות במקרה הרע.
הסכסוך הישראלי פלשתיני לא יוכל להתקדם לכיוון פיתרון, אם לא נדע להגדיר לעצמנו קודם כל את הבעיה, ולפני כן לדעת לנהל בתוכנו את המחלוקת על הגדרתה. בל"ג בעומר נפסקה המגיפה שקטלה רבבות מתלמידיו של ר' עקיבא, כי לא נהגו כבוד זה בזה. המשמעות של הכבוד האבוד שגרם לקטל הנורא היא, קודם כל, חוסר הקשבה והערכה לדעתו של השני, והמחיקה של האיש מאחורי הדעה.
אי אפשר היה לקבל את התורה, עם כל 70 הפנים שבה והשורש האלוקי האחד, מבלי שאתה קודם כל סותם את הפה שלך ושומע היטב את הצד השני ומבין למה הוא באמת מתכוון, לפני שאתה עונה לו.
לפעמים נדמה שכולנו חיים במטאוורס - היקום הוירטואלי של פייסבוק - שבו אפשר להרגיש ולברוא הכל בדיוק לפי טעמך האישי. כך הנחות היסוד שלנו ותפיסת האחר נכנסות לאותו מרחב שבו אנחנו מחליטים איך הוא נראה.
בשביל לקבל את התורה בשבועות, אנחנו חייבים ללמוד את הלקח של ל"ג בעומר - לתת כבוד לדעה של האחר גם אם היא מעצבנת אותך מאוד, ולו בשביל שנוכל להגדיר את הבעיה כמו שצריך. הפיתרון כבר יבוא מאליו אחר כך, ויש מצב שהוא יירד מהשמיים חקוק על לוחות חרס.