לא צריך להיות פרשן פוליטי מתוחכם כמו עמית סגל, בשביל להבין שהסיפור נגמר והולכים לבחירות. זה לא שאלה של אם, אלא רק של מתי - והויכוח הוא האם מדובר על שבועיים או חודשיים. משיחות שניהלתי עם גורמים מכל סיעות הבית זה ברור להם לחלוטין, ולצערנו הדיון המהותי היחיד שמתנהל הוא, איזה צד יפיל את הממשלה, רק בשביל להכריע בשאלה האקוטית מי יכהן בתפקיד ראש ממשלת המעבר - עוד עיקרון דמוקרטי עקום שרק במציאות ההזויה שנכפתה עלינו יכול להיות פקטור לגיטימי ששווה לריב עליו בקואליציה במשך כל מושב הקיץ.
הזעקה - שכבר הפכה למטבע לשון - של ח"כ ניר אורבך 'הניסוי נכשל', עדיין מהדהדת ברחבי הכנסת. אבל השאלה היא איזה ניסוי, ולמה הוא נכשל. ההנחה הרווחת היא שהניסוי לשילוב אזרחי ישראל הערבים בממשלה לא עמד במבחן, ולכן ניאלץ לפזר את הכנסת. אבל האמת היא שהניסוי המקורי היה לבסס קואליציה סביב עיקרון השלילה, שבו השאלה היא לא מה כן, אלא רק מי לא. בלי איזו אידיאולוגיה שמחברת בין כלל חלקי הקואליציה, תפיסת עולם משותפת או קרובה, חיבור אינטרסים או עמדות, אלא הדבק המזויף שחיבר בין כולם היה רק לא ביבי, ולעזאזל כל השאר.
וכך ישב זאב עם כבש, ימין ושמאל, סוציאליסטים חברתיים עם קפיטליסטים מושבעים, דתיים ואתיאיסטים, כל מה שנשמע ממש טוב על הנייר בפעולת בני עקיבא, אבל מתברר כאסון במציאות, בטח כאשר מה שמחבר ביניהם זה לא התגברות על המחלוקות וניסיון למצוא איזו דרך זהב, אלא רק למשוך את הזמן והשמיכה לכל הצדדים - העיקר להחזיק מעמד כל עוד ביבי נשאר תקוע על הכיסא שלו משום מה.
בדיוק כמו בניסוי של מיליגרם, שבו המשתתפים משכנעים את עצמם עמוקות שמדובר בצעד הנכון וממשיכים לתת שוקים חשמליים גם כשזה בניגוד לערכיהם.
הניסוי הזה נדון מראש לכישלון, משום שכל מרכיבי הנסיוב הזה לא יכולים לחיות באותה מבחנה מבלי להתפוצץ, גם אם ממש נאטום חזק את הפקק. תוסיפו לכך את החומר האטומי שקרוי 61, בו כל ח"כ זוטר יכול לאיים בבוקר בפרישה ובערב כבר למצוא את כל דרישותיו נענות, ותבינו שזה לא היה ניסוי, אלא עובדה ידועה, בלי מש"ל.
כל הפגיעות בדמוקרטיה
כך מצאנו את עצמנו בשנה של טירוף, אמנם עם תקציב אבל עם עוד בחירות בסופה ופגיעה אנושה בכמה עקרונות דמוקרטיים שיהיה מאוד קשה לתקנה - ויודע שעדיין זו לא סוף הקדנציה, אבל אפשר כבר להתחיל לסכם כמה מהם.
ראשית, חוסר האמון בהבטחות של פוליטיקאים. התוודענו לראשונה לא רק לפייק ניוז, אלא שיש גם פייק הבטחה, במסגרתה כל הבטחה צריכה להיבחן קודם במבחן הליבתיות, מה שאומר שאין באמת שום משמעות למצע המפלגה או אמירות מפורשות ובטח חתימות על הסכמים, משום שביום הדין הכל יכול להיות לא ליבתי, אלא סתם סיבתי. פועל יוצא של ההתנהלות הזו היא ויתור דה פקטו על הקול שלך ועל בזבוז הזמן בללכת להצביע למפלגה הקרובה ביותר לעמדותייך, משום שרגע אחרי סגירת הקלפיות תגלה שהיא בדיוק להיפך, ובעצם העמדות הללו לא היו ליבתיות, ובגדול כרגע הפוליטיקאי רוכב על הקול שלך מבלי להשמיע אותו כלל.
עוד עיקרון שהופר, כנראה גם הוא לא ליבתי בעניין הזה שקרוי דמוקרטיה, הוא 'שלטון הרוב'. מסתבר שבעידן הפוסט מודרני, השיטה הדמוקרטית לא מבוססת על הרוב השולט, אלא בדיוק להיפך - למי שיש הכי מעט קולות, דווקא לו יש את הסיכוי לזכות בכל הקופה. אמנם עדיין קיים הקטע המוזר הזה שבו הנשיא מעניק למפלגה עם מירב המנדטים להרכיב ממשלה, אבל החידוש פה הוא, שלא בהכרח היא תעמוד בראשה.
רוב אזרחי ישראל לא יכולים לישון בשקט כשמי שמחליט על גורלם בוועדת חוץ וביטחון ונחשפים לחומרים מסווגים הם וואליד טאהא או אבתיסאם מרעאנה
מיטב הקמפיינרים של המפלגות הקטנות כבר הכינו את האסטרטגיה העמומה, שבה יורו לראש המפלגה, שלא להתחייב לאף צד מראש, ובניגוד לכל היגיון דמוקרטי מערבי אבל בהחלט אינטרסנטי ישראלי, לפעול בכל הכוח על מנת להיות הקטנים ביותר, לשון המאזניים המדוייקים שנמצאים בסקרים דווקא במשולש השלישי, זה שסופרים מחוץ לגושים המוכרים. זו בהחלט טקטיקה טובה אם מדובר בצפייה בבית הקלפים בנטפליקס, והרבה פחות כשמדובר בחיים של כולנו, שבה דווקא מיעוט קולות הוא זה שמכריע את הרוב.
עוד דבר שנפל במהלך השנה החולפת הוא שילוב מפלגות ערביות כחלק מניהול המדינה כשותפים בקואליציה, ולא רק כצועקים מהיציע באופוזיציה. ברמת העיקרון, ואולי בניגוד לכמה מקוראי טור זה, אני תומך בשילובם של החברה הערבית במרחב החיים הישראלי, ובין היתר גם במערכת הפוליטית. הבעיה מתחילה קודם כל בנציגים שלהם בתוך המערכת הזו, שפועלים בעיקר לרעתם של האזרחים הערבים-ישראלים ולטובתם של הפלשתינים, ולא מאפשרים נטילת חלק בהנהגת המדינה, מבלי חשש ממשי שהאינטרס הפלשתיני קודם לזה הישראלי.
וגם אם נבטיח שהנציגים הללו יפעלו לטובת קידום חייהם האזרחיים של ערביי ישראל, זו תהיה הפקרות ביטחונית, בוודאי בקונסטלציה הנוכחית, להישען עליהם כאצבע ה-61, זו שמכרעת את גורלה של המדינה היהודית. רוב אזרחי ישראל לא יכולים לישון בשקט כשמי שמחליט על גורלם בוועדת חוץ וביטחון ונחשפים לחומרים מסווגים הם וואליד טאהא או אבתיסאם מרעאנה. ואם נשים את הדברים על השולחן, הממשלה המכהנת של המדינה היהודית לא נהנית מאמון או אפילו מספר המנדטים של רוב החברה היהודית בישראל.
ממשלת ישראל ה-36 הוקמה בשם ההגנה המדומיינת על הדמוקרטיה, תוך כדי דריסת הרבה עקרונות דמוקרטיים חשובים לא פחות. עובדה שגם לאחר שנה שלימה, עדיין האיום הגדול מבחינתם על המדינה הוא בנימין נתניהו, שבכל סקר אפשרי נמצא לבד בפסגה, בלי שום מתחרים - דבר כשלעצמו לא בריא, אבל בהחלט חוקי. ואחרי הפסקה של שנה ממערכות בחירות, רגע לפני שמתחילים אחת חדשה, בואו נחליט שהפעם משחקים הוגן, גם אם לפעמים מלוכלך.
שכל אחד יצהיר לפני כן מה ההבטחות הליבתיות שלו ויעמוד בהן; שנבחר לגופו של עניין ולא בעד או נגד אדם; שנתכנס סביב אידיאולוגיית רחבות ולא אינטרסים צרים; ושנזכור שבדמוקרטיה המיעוט חשוב אבל הרוב שולט.