על הסערה התורנית, תרתי משמע, שהתעוררה בעקבות רפורמת הכשרות של השר כהנא, חתומה לפני הכל הרבנות, שהרוויחה את זה ביושר. הם יכולים לבוא בטענות בעיקר לעצמם.
אם לשים יד על הלב, רוב הטוענים בלהט כנגדה גם לא אוכלים את ההכשר שלה. זה בדיוק כמו כל מי שמאוכזב מהצעד של נפתלי בנט וטוען שגנבו לו את הקול, אבל בכלל לא הצביע ב'. אמנם ההצעה של כהנא לא מושלמת, וכמו בכל רפורמה גם בה יש לא מעט באגים, אבל מערך הכשרות בכללותו הוא תקלה אחת גדולה, שהיתה יכולה לתקן דרכיה בכל כך הרבה הזדמנויות שפוספסו. בכל זאת, לא קל לוותר על ג'ובים וכסף קל בשביל איזה אידיאל נשגב או ציווי אלוקי.
ועכשיו הרפורמה - מילה עם קונוטציה מאוד דרמטית במקרה הזה, מושכת את המטוטלת חזק לצד השני בשביל שבסוף היא תתיישר לאמצע, לדרך שאותה הרמב"ם מקדש. כי בינינו, הכשרות היא כבר מזמן לא איזה הלכה למשה מסיני, אלא סימפטום לכל מה שהרבנות מייצגת, ולצערי הרב מדובר כרגע בפרזנטורית הכעורה של היהדות.
כשהרב קוק הקים את הרבנות הראשית, הוא שאף שתהיה גוף ממלכתי ולא פוליטי, כזה שיאגד את כל הפלגים ביישוב היהודי, וישפיע עליהם בכל תחומי החיים. הוא לא דמיין שהמוסד הזה יירקב מהיסוד, ויהיה חלילה לאחד הגורמים העיקריים להתנתקות של היהודים מהיהדות בכל תחומי החיים.
הלהט החרדי להחזיק באופן בלעדי בסמכות הדתית העליונה, תוך דריסת כל שאר הזרמים - גם האורתודוקסיים הלאומיים - והפיכת המסגרת לפוליטית, גרמה לרבנות להיראות כמו סניף של ש"ס פינת דגל התורה. לפחות הם הצליחו להתאחד תחת המטרה המשותפת, להפוך את התורה לקרדום לחפור בה, ולמפלצת ג'ובים וחגיגת שחיתות ומינוי מקורבים, שהגיעה עד כדי ביזיון וקצף, עת נכנס הרב הראשי לכלא בעוון שוחד.
אבל עם האוכל בא התיאבון, ואיתו באו פקחי ומשגיחי הכשרות שגם רצו לגזור קופון. מודל ההעסקה של המשגיחים, שבו הם אמורים לפקח ולהתריע על אותו עסק שנותן להם משכורת, הוא הרבה יותר הזוי מלתת לחתול לשמור על השמנת. זה לתת לשמנת לזרום ישר לקיבה של החתול, כשאין לאף אחד מהצדדים שום סיבה להזיז את הגבינה ולהפסיק את החגיגה.
הצד של המדרכה קובע את הכשרות
ככה קיבלנו משפחות שלמות שמתפרנסות מהשגחה, ומשגיחים מסורים עד כדי כך שהם עובדים 24 שעות ביממה ללא הפסקה, משל מדובר בפרחי רפואה - או למעלה מכך: במלאכים שדיווחו כי הם מעל הזמן, וכי ביממה עמדו לרשותם 27 שעות לביצוע ההשגחה.
אבל הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי היה באותו היום שבו הבחנתי שבתפריט הגולה חסרה כרובית מטוגנת. כששאלתי את מנהל המטבח מה קרה לפחמימה המשמינה הזו, הסתבר שהמפעל כבר לא מספק את הסחורה. טלפון אחד למנכ"ל שם הבהיר שלא מדובר במחסור עולמי בירק, אלא בהנחייה ישירה של רב העיר, שאוסר על מכירת כרובית בתחום שיפוטו מטעמי כשרות. "אם היית בצד השני של הרחוב, בגבעת שמואל, לא הייתה לי בעיה לספק לך כרובית", אומר לי בעל הבית.
דהיינו, בבית קפה ממול יושבים יהודים ומנשנשים כרובית כשרה, בעוד אחיהם ממול אינם יכולים לנגוס במעדן בשל איסור הלכתי. הבעיה היא לא עם הפסיקה של רב העיר, שאותו אני מכבד מאוד, אלא עם חוסר האחידות בעניין. יתכבדו נא בכירי הרבנים, יישבו על המדוכה ויפסקו האם הכרובית כשרה לכולי עלמא, בלי להכשיל או לבאס מי מתושבי ישראל.
וזו בדיוק מטרת הרפורמה: הסדרה, פיקוח על ופסיקה אחידה של הרבנות, ועם זאת עידוד תחרות בין אלו שיספקו אותה בשטח. בדיוק כמו שהמשטרה קובעת כמה מאבטחים יוקצו לאירוע ורק מפקחת עליהם מלמעלה, וכמו שכיבוי האש נותן דו"ח תקלות, אבל נותנים לשוק החופשי לתקן אותם, וכמו שמשרד הרווחה קובע מדיניות אבל מוציא מכרזים למגזר השלישי שינהל את המוסדות.
ועם זאת - גילוי נאות: כל הביקורת הכתובה כאן על הרבנות ומערך הכשרות נעצרת בתחומי העיר פתח תקווה, שם הרב מיכה הלוי הנהיג מהפיכת כשרות, כזו שאם חבריו למוסד היו מאמצים, השר כהנא היה נשאר מובטל וחסר רפורמות בתחום. לא שאני מסכים בכל דבר עם הרב הלוי שליט"א, אבל אם אי פעם תרצו לראות אב טיפוס לרב עיר אולטימטיבי, תנו גיחה לאם המושבות. בתוך כל הארגון המסואב שבו הרב יושב, הוא הצליח להיות מגדלור שמחבר בין חלקים וְעדות, מבלי לוותר על גאונות הלכתית.
המהפכה האמיתית שלו הייתה במערך הכשרות המקומי. הרב הבין את המובן מאליו, וניתק את הזיקה בין המשגיח למושגח. יצא מכרז, נבחרה חברה, וכל המשגיחים עברו לעבוד תחתיה ולא כעובדים של בתי העסק. אמנם הרב מיכה ספג עלבונות מידי בשר ודם על הסרת השומנים מהגוף, אבל קיבל הרבה נקודות מידי שמיים על קידוש שמו יתברך.
הוא מן הסתם לא ישמח שאני חושף את הסוד הזה כאן, אבל במשך תקופה ארוכה הרב מיכה גם הדפיס על חשבונו את תעודות הכשרות, כולל הברקודים. זה המחיר שהוא נאלץ לשלם מכיסו עבור כשרות ראויה לשמה, שאפשר לסמוך עליה ולא לעבוד עלינו. חבל שהרבנות הראשית כולה איננה כמוהו.
מדינת ישראל צריכה וחייבת להיות יהודית מלכתחילה, והרבנות אמורה להיות הגשר שבונה את הזהות הזו, לא המחסום בפניו. אבל קודם כל צריך לנקות שם את האורוות מכל הרפש שהצטבר, להבין שברבנות לא עובדים, אלא משרתים בקודש - ולתת יחס בהתאם גם לציבור וגם לעצמם. כי מי שעוסק בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרו ויסיר ממנו כל מחלה - אחלה של הבטחה לימי הקורונה - וכדאי למי שחושב שהתורה היא קרדום לחפור בה, שיחשוב מה יקרה אם לא.