'עצוב למות באמצע התמוז' כתבה והוציאה לפועל נעמי שמר, אבל היא התעלמה מכך שגם להיוולד בתקופה הזו לא בדיוק להיט. הרי אין דבר יותר מוריד מלחגוג יום הולדת בשלושת השבועות, בטח כילד שנקלע לתקופת החופש הגדול.
הרי הסיכוי לגרד את כל החברים שלך מהכיתה לחגיגה כלשהי באמצע יולי, דומה לסיכוי שיפה בן דוד תזרום על קיצור החופש הגדול ותחזיר את המורים לעבודה באמצע אוגוסט. לא בכדי הסרט 'הקיץ של אביה', לא רק שבר קופות, אלא גם לבבות, והפך למטבע לשון נפוץ. רק מי שנולד בתאריכים הארורים האלה, יודע שהסרט הזה מבוסס על סיפורם האישי.
אבל יש גם נקודת יציאה לכל אותם שנולדו בשלושת השבועות. מדובר בסוד הגלוי של כל יהודי מודרני באשר הוא, שמצליח ליישב כל סתירה תאולוגית ושם קץ לסכסוך הדמים בין היהדות לנצרות: החגיגה הכפולה של התאריכים, הלועזי והעברי. כל אחד מהם משמש גיבוי למקרה והתאריך השני ייפול על מועד מדכא. ככה שאם איתרע מזלך ונולדת ביום כיפור או נפלת על שבעה של דודה רחוקה, החגיגה בוא תבוא, רק באיחור של כמה שבועות.
הרי כל מזרוחניק שמכבד את עצמו מחזיק בשני ימי הולדת בשנה, זה העברי שרק אמא, הרב, חברים מאוד קרובים וחובבי טיריוויה איזוטרית זוכרים, והלועזי של כולי עלמא, שמבוסס על מספר שקל לזכור והרבה יותר קשה לשכוח, בייחוד בעידן הרשתות החברתיות שמזכירות לך, גם אם אתה לא רוצה.
בשני התאריכים אפשר כמובן להתבאס מחדש על אותם שלא ציינו את המועד, תוך ציפיה שיחגגו לך מסיבת הפתעה מטורפת בשניהם, בטח בתאריך שלא נכלל בשלושת השבועות.
אבל השנה גם הגיבוי הלך לי. את העברי ציינתי יום אחרי צום י"ז בתמוז, ואילו הלועזי יצא יומיים לפני תשעה באב. נראה שהלכתית המקסימום שאוכל לחגוג זה במסיבת א-קפלה מטורפת עם פלאפל, גזוז וקצת טחינה. אבל העיקר ביומולדת זה לא המסיבה, אלא חשבון הנפש האישי, ההתכנסות הפנימית והצבת המטרות והיעדים לשנה הקרובה.
כמו שבכל חברה עסקית או לתועלת הציבור, מכינים תכנית עבודה ומציגים את מסמך החוֹמש לדירקטוריון שמפרט לאן הולכים, מן הראוי שפעם בשנה נשתמש בפורמט הזה למען עצמנו. בכל יום הולדת, בין הבלונים לטלפונים, אני מפנה זמן שקט ומכין טבלה לאן כדאי לשאוף השנה, במה מוטב להשתפר ובמי להשקיע.
אין שם איזה אידיאלים שבשמיים, אלא פעולות מעשיות בקרקע, כולל משימות לביצוע. לא תמצאו שם "אלוקי, עשה אותי אוליגרך", אלא "לפתוח אפיק השקעה מנייתי אצל סוכן הביטוח". אין "לרכוש השכלה גבוהה", אלא לינק לרישום לתואר שני ופינוי מקום ביומן ללימודים. גם אם אין מה לעשות עם זה כרגע, עצם העובדה שכותבים זאת על הדף, כבר משדרת קראמה פנימית לעצמך וחיצונית לכל שאר העולם, שלא יודע בכלל שמדובר במטרה מנוסחת היטב.
חשבון נפש אישי ולאומי
וחשבון הנפש השנתי והאישי הזה, יצא השנה בסמיכות יתר לחשבון נפש הלאומי והקולקטיבי של תשעה באב. באותו תאריך (בערך) שנבראתי, גם נחרב הבית. אמנם בהפרש של שנים לא מעטות, אבל אל תתפסו אותי על המילה. תשעה באב הוא זמן של התבוננות לאומית פנימית, שאמורה להשפיע על כל ההתנהלות החיצונית של כולנו. זה דו"ח שאמור להתחיל בעצמנו ולהסתיים בחברה בכללותה. לא מדובר בעוד שיעור נדוש על 'מדוע נחרב הבית', כולל תיאורים גרפיים מתוך שלל אגדות החורבן, אלא הבנה מעמיקה שהסיבה והתוצאה, כמו אז - גם היום - תלויים קודם כל בנו.
אני לא מקבל את נבואות הזעם על התפוררות החברה הישראלית, בעיקר כי יש הבדל עצום בין ההתנהלות הנראית לעין התקשורתית, לבין זו האמיתית בשטח, וגם כי לא כל מחלוקת היא אסון לאומי. ירושלים נחרבה לא בגלל שנאת חינם, אלא בגלל שלא ידעו לנהל אותה כמו שצריך. חילוקי דעות בין אנשים ואפילו חברים זה דבר מבורך, שיכול להפוך בקלות לטרגדיה, אם לא יודעים להשתמש בכלי הזה באופן נכון.
בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר זיהום של המרחב הציבורי על ידי הטוענים להנהגתו ולדיברורו. במקום להראות את הדוגמה האישית לציבור כיצד ניתן לנהל מחלוקות בטוב טעם בלי לוותר על מילימטר מהעמדה שלך, הם מעדיפים לרדת לשיח נמוך שלא מכבד אף אחד בסביבה, ומדרדר את הציבור הרחב להבנה שזוהי הדרך המצויה להביע עמדות, במקום להציג את הדרך הרצויה.
לא רק באולפני התקשורת ובחברה הכללית, אלא גם ממש פה בחצר האחורית של הצ'ולנט המגזרי שלנו. ראינו את זה בכל ההתנהלות בהקמת הממשלה תוך הפרה בוטה של כל כלל אתי והבטחה לבוחר, ומצד שני בצלאל סמוטריץ', פוליטיקאי מוערך בגדול, מחליט לקרוא ליריבו הפוליטי ניר אורבך "אפס, שחצן, חצוף, שקרן, ורודף כבוד ותפקידים".
לא נתחיל להביא כאן את התגובות, שגם לא נוטפות דבש, וגם לא את כל שאר הטקסטים שיורדים לגופו של אדם במקום לגופו של עניין. מאיר אריאל כתב בפירוש לשירו 'על ארץ מוותרים רק בלב', שזיהמת אוויר ויתרת על הארץ, לכלכת אדמה ויתרת על הארץ, הרעלת מים ויתרת על הארץ. קלקלת שפה ויתרת על הארץ, הלכת רכיל, קבלת שוחד, הטית משפט ויתרת על הארץ. לא משנה כמה ריבון אתה על כמה דונם. מה שמשנה זה כמה דרך ארץ יש לך.
וזו כל התורה על רגל אחת: חשבון הנפש הלאומי צריך להתחיל בדרך ארץ, לפני שמדברים על עקרונות ואידיאולוגיות כבירות. תמיד יהיה על מה ועם מי להתווכח, אבל אף פעם לא תמצא את האחד שהשתכנע בצדקת חברו, לאחר שקילל אותו בצעקות.
הדרך לא פחות חשובה מהמטרה. וכשדרך ניהול המחלוקת לוקה בחסר, החורבן מתחיל. ובעז"ה כשתסתיים תקופת החורבן, נצא ממנה טיפה יותר רגועים אחד כלפי השני, נדע לכבד את השונה מאיתנו, וגם אם לא נסכים - נחגוג כולנו ביחד אצלי בחצר את יום הולדתי לפי לוח השנה האכדי. לפחות שם הוא יוצא בלי בעיות ואחרי החגים.