בעידן הפייק ניוז והחדשות המתפרצות, קשה להאמין לכל מה שקורה - או קורא - ולקצב ההתרחשויות. קצב העידכונים המהיר לא מאפשר לנו להעמיק בכל ידיעה ושערוריה, ורובנו מקבלים את העמדה האוטומטית שהכותרת תכתיב, בלי לעיין בכתבה או בכלל בתגובה. משם הדרך לפוסטים ותגובות פופוליסטיות היא קצרה, עניין של כמה מילים זועמות ושיתוף ברשת החברתית הקרובה לליבכם.
אם אתם חיים על פני הפלנטה הזו, אין מצב שהחמצתם את המקרה הטראגי שפומפם בתקשורת על הילדה בת ה-7 שאולצה להישאר בתחתונים בכיתה, משום שלשמלתה לא היו שרוולים, לטענת המורה. האמא שהגיעה, לטענתה, בצהריים, מצאה את הילדה ככה, הזדעזעה ותוך 3 דקות מרגע העלאת התמונה בפייסבוק זה כבר הגיע לכותרת הראשית ב-YNET, ולכתבות עומק בכל ערוצי התקשורת ביום שאחרי, וגם לוועדת החינוך של הכנסת, כולל בדיקה מקיפה של צוות מיוחד שמינה שר החינוך והעברת סדנאות על קוד לבוש בכל ביה"ס בארץ.
עוד טענה האמא שמדובר במקרה של גזענות חמור כלפי רוסים.
כיוצא העדה, היה מצופה ממני לתפוס צד אוטומטית, עוד מקריאת הכותרת. כמה שעות לאחר מכן כבר קיבלתי מבול סמסים, איך וכיצד אינני משמיע קול זעקה ושבר, כולל הזמנה להפגנה שתתקיים מול בית הספר בתמיכה בילדה, וכמובן קריאה חד משמעית לפיטורי המורה, אחרי הלינץ' התקשורתי שהיא עוברת.
אחת הטוקבקיסטים בשם ג'וני התפייטה ותיארה את המורה כ"יצור שמקבל סיפוק חולני מהשפלת ילדים. היא בוחרת את הקורבן בין הילדים החלשים ומתרפסת לפני הורים חזקים. בושה וחרפה שמשרד הבריאות מגן על המכשפה זו".
על הדרך היא כמובן טעתה במשרד הממשלתי, או שמא מדובר כאן במקרה של רשלנות רפואית ולא שגיאה חינוכית. חלק מהמפגינים העלו טענות כי מדובר במדיניות של הנהלת בית הספר אשר אוסרת לדבר רוסית בשטח המוסד, ומענישה תלמידים אשר עושים זאת.
המורה מרוסקת
אבל רגע לפני שגם אני התחלתי לחגוג על דמה של המורה, נזכרתי בכלל שקבעתי לעצמי - שלכל מטבע יש שני צדדים, ולכל סיפור יש כמה גרסאות. מן הראוי שלפני שחורצים גורלות ומצטרפים להמון החוגג, לברר מה יש לצד השני לומר לפני ההוצאה להורג. סימסתי לחבר טוב, ראש מינהל החינוך בעיר, וביקשתי לשמוע על המקרה מנקודת המבט שלו.
תגובתו: "האמת, מאוד מורכב. אין ספק שהמורה לא רצתה לפגוע במישהו, אבל טעתה בשיקול הדעת באופן קיצוני".
אינני בא להגן על המורה ולקבוע מסמרות, אבל היו פה יותר מדי אינטרסים וחיבוק תקשורתי חזק מדי, שהדליק אצלי נורה אדומה. גם הקשר שהתהווה בין התחתונים של הילדה לבין איסור דיבור ברוסית והתנכלות לעולי בריה"מ לא היה ברור לי.
מעולם המשפט שאני מכיר, צריך הוכחות וקשר יותר הדוק בין המקרים על מנת לטעון שיש פה מדיניות מכוונת, גזענית ומפלה. עולם המשפט גורס, שכל אדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו, ולא כל אחד אשם אוטומטית עד שתוכח חפותו. לפיכך, נמנעתי מלהגיע להפגנה, לא צייצתי שום פוסט בנושא, וכל מי שפנה אליי בתהייה האם בלעתי את הלשון אמרתי שיש לי תחושה שהוא יבלע את הכובע.
ואכן כך קרה. התברר שהאמא בדתה את רוב הסיפור, והיא זו שהלבישה את הילדה. גם בפוליגרף שנערך לאחת המורות האחרות, נמצא כי ראתה באותו יום את הילדה דווקא לובשת מכנסים חומים ולא את התחתון המדובר, ואת האמא מפשיטה את הילדה בכוח. חיזוק לטענה הזו נמצא דווקא באלה שכן בלעו את הלשון: האמא ועורכת דינה, שאחרי אינספור ראיונות בתקשורת, דווקא לכתבה הזו סירבו להגיב.
חברה אחרת שלי, ממובילות המאבק, הייתה מספיק אמיצה בשביל לצאת עם פוסט מתנצל על כך שהוליכו אותה בכחש. אחרי הסיבוב התקשורתי שעשו עליה, המורה מרוסקת, אומר לי ראש המינהל. "עזוב את התביעה האזרחית המתגבשת מול האמא. הנזק כבר נעשה. האיומים נאמרו. הפגנה הייתה. היה חשש ממשי לשלומה. מאות הודעות נאצה. זה היה מטורף".
אבל אף אחד לא מתעניין בגופת המורה שכבר הושלכה לצד הכביש, לאחר שדרסו אותה הלוך ושוב. אחרי הצליבה, היא נשכחה ועברנו למשפט הבא, בו נחרוץ שוב גורלות מבלי לברר קצת עובדות, ולתת לאמוציות להירגע. אין לי מושג מי צודק בסיפור הזה, בשביל זה יש שופטים בירושלים, אבל לא יזיקו קצת פרופורציות.
אנחנו חיים בעידן שבו הקשב אפסי, המידע זורם בלי הפסקה מבלי שהמוח מספיק לעבד אותו, ויכולת השיפוט שלנו מהירה יותר משולף במערב. כל אחד מגבש דעה מוצקה על כל נושא מיד לאחר קריאת הכותרת הראשית, תוך קביעה מי הטוב, הרע והמכוער בסיפור. זה נותן יתרון אדיר לכל מיני יחצ"נים ושרלטנים תקשורתיים, שיודעים לתמרן את הסיטואציה הנכונה על מנת לקבע את העמדה האוטומטית בדעת הקהל.
אין כמו סיפור מרגש וסוחט דמעות, עם עדיפות לאנדרדוג, והרי לכם שערוריה עסיסית שכל כולה פייק ניוז אחד גדול. זה לא אומר בהכרח שהכל שקר, ואין פה גזענות או טעויות של אנשי חינוך. אמנם מדובר בעם הנבחר, אבל בין המלאכים שמתהלכים בנינו, יש גם לא מעט מלאכי חבלה. מאחורי כל כותרת יש סיפור, והסיפור הזה לא מתחלק בהכרח לטוב ורע, אלא להרבה שטח אפור, שהופך בקלות לצבעוני, אם רק צובעים אותו בהתאם לאג'נדה שלכם.
מריבות רבות חסכתי בחיי לאחר שהפנמתי את ההבנה המכוננת, שאת עצמי אני שופט על פי מחשבותיי, ואחרים - על פי מעשיהם. עצבים רבים כולנו יכולים לחסוך אם רק נדע לעצור רגע לפני הקזת הדם של הקורבן היומי, ולשמוע גם את הצד שלו. יכול להיות שמגיע לו להישחט בכיכר העיר, אבל אולי נגלה שבעצם הוא לא קורבן חטאת, אלא שה תמים.