ביום שבו הודיעו שמצאו את רון גווילי, לא מצאתי את המילים מרוב התרגשות ותדהמה. היו רגעים כאלה שדמיינתי במהלך המלחמה, שנשארו תמיד בגדר דימיון מופרע, שבהם כל החטופים חוזרים ביום אחד, ואיך ייראו כותרות העיתונים של אותו יום; מה תהיה הכותרת שיבחרו באתרי החדשות, וכיצד ייראו החגיגות ברחובות. איך זה ייראה ללא הסמלים הצהובים שנדמה שתמיד היו פה, אבל בתכל'ס בסה"כ הם היוו במשך שנתיים חלק מהנוף. מה יעשו עם כל התמונות וכיכר החטופים וכותרות החדשות והשעון חול שהולך ומתקדם.
בשנה שעברה, באחד האירועים האוונגליסטים שהתקיימו בארה"ב, עלתה אחת המטיפות ונשאה תפילה מרגשת, בה היא ביקשה מאלוקים שיעשה נס, ויהפוך את החטופים בלתי נראים לחוטפים שלהם, שיישברו המנעולים והסורגים, ומלאכיו יאספו ויעטפו אותם בכנפיהם ויביאו אותם ביום אחד חזרה הביתה. מילים כל כך מרגשות, ועם זאת היו נראות לי כל כך מנותקות מהמציאות. כי עם כל הכבוד למלאכים, זה היה נראה משימה בלתי אפשרית לשחרר את כל החטופים, בטח אלו החיים - ובוודאי שלא למצוא לעולם חלק ניכר מהמתים.
רבים מאיתנו התפללו כל אחד בדרכו, ושמו את הסרט הצהוב ועשו כל שביכולתם על מנת להביא לשחרור החטופים. אבל נדמה שמעטים מאוד חשבו שבאמת כל העניין הזה יסתיים אי פעם. הנחת העבודה שתמיד יישארו חטופים ברצועת עזה, קצת חיים בשביל לשמר את היתרון של ארגון הטרור ולנהל מו"מ מתיש ולא נגמר, והרבה מתים שמקום קבורתם לא יוודע לעולם. שהפצע הזה יישאר תמיד פעור בליבנו ובמוחנו, הטקסטים והשמות לכל הטקסים של עשרה בטבת וימי הזיכרון כבר היו מוכנים, וכבר חשבתי באיזה תאריך יציינו את היום הלאומי לחטופים שעוד לא שבו. האופציה שבה כולם חוזרים הייתה ממש לא ריאלית.
אל תשאלו איך, אבל יום אחד לפני כמה חודשים, הזדמנתי להגיע בבוקר אחד לבית באחד הערים במרכז. הייתה אמורה להיות פגישה עם אבינתן אור, ויצא הגורל ורק אני דייקתי, בזמן שכל השאר איחרו. צילצלתי בפעמון הבית להיכנס לשבת עם המארח, כשפתאום נפתחה הדלת וגיליתי שמדובר באבינתן שעומד מולי עם כל ה-2 מטר שלו. בן אדם שראיתי רק בתמונות, ששמעתי עליו סיפורים, שמכיר את משפחתו, אבל מעולם לא נפגשנו והאמת היא שמעולם לא חשבתי שניפגש בסיבוב הזה.
כשאמא שלו סיפרה לי שהם לא קיבלו עליו אינדיקציות כמעט שנה, וגם זה בכלל לא משהו שאומר שהוא בין החיים, לא הבנתי מאיפה האמונה שלה שהוא כן. אבל כשראיתי אותו עומד בפתח הבית, זה היה הכי ישראלי בעולם לתת לו כיף וחיבוק, משל מדובר בחבר ותיק ולא באדם שיצא לשֶמש לפני שבועיים בפעם הראשונה אחרי שנתיים, ולהבין שמדובר באירוע שהכי קרוב לתחיית המתים שאזכה לראות בימי חיי, אלא אם כן המשיח יחליט להפתיע פתאום. ולשבת איתו ועם נועה בסלון, ולנהל במשך שעה שיחה קולחת על בירה, עד שכל השאר יגיעו, היה פשוט הזוי מצד אחד וטבעי מצד שני, וסיטואציה שחשבתי לעולם לא תקרה, וכמה טוב שהיא הפכה למציאות.
ובניגוד לכל הציפיות והתחזיות, ובהתאם לכל הניסים שסובבים אותנו בשנים האחרונות, ולרוח של העם הזה, הכל אשכרה התרחש. בזמן שהאוייבים שלנו בזים לחיי אדם, אנחנו לא רק מקדשים אותם, אלא מוכנים בשביל זה לסכן את החיים שלנו למען האחר, שבכלל לא מכירים אותו.
תראו לי עוד עם שבמשך שנתיים עונד על גופו מגוון סרטים צהובים ונושא בליבו תפילה ופועל ללא לאות על מנת להשיב הביתה את אלו שנחטפו ממנו. שיעשה הכל בשביל למצוא את החטוף האחרון. חטיבה שלמה שנמצאת באמצע בית קברות בעזה, עוברת גופה גופה מבין אלפים, ומקווה למצוא בין כל המחבלים האלה את היהודי הטהור שיצא להילחם עבורם. ואחרי שהם מוצאים אותו בתום שעות של עבודה סיזיפית, הגברים הקשוחים האלה מתפרקים בבכי, וכל השאר לא מוצאים את המילים מרוב התרגשות.
אסור לנו לשכוח את הרגעים האלה
כי יש משהו כמעט לא הגיוני בהתעקשות הזאת, של מדינה שלמה שמוכנה לשלם מחירים כבדים כדי להחזיר אדם אחד הביתה; חיילים שמסכנים את חייהם כדי למצוא שרידים ולהביא קבר למי שמגיע לו; משפחות שמחבקות משפחות אחרות שהן לא הכירו לפני כן ורואות בהן אחים למרות כל הוויכוחים. תנסו להסביר את זה למישהו מבחוץ והוא יתקשה להבין, למה מדינה עוצרת נשימה בגלל שם אחד בחדשות; למה אולפנים נפתחים עם תמונה של ילד שהם לא מכירים; למה אנשים בוכים על מישהו שמעולם לא פגשו.
אבל אנחנו לא צריכים להסביר, אנחנו פשוט כאלה - עם שיודע להתווכח בלי סוף, להתעצבן, לריב על כל דבר קטן, אבל ברגע האמת מתכנס סביב כאב אחד משותף. עם שמדבר בציניות אבל מרגיש בעוצמות. עם שעייף ושחוק וכואב ועדיין קם בבוקר ושואל מה עוד אפשר לעשות.
כי עמוק בפנים כל אחד יודע שזה יכול היה להיות הוא, הבן שלו, האח שלו, החברה הכי טובה שלו, ואם זה היה קורה לו, הוא היה רוצה שמדינה שלמה תתהפך בשבילו, שלא יוותרו עליו, שלא יתרגלו לרעיון שהוא שם. וזה מה שהופך את העם הזה לכל כך מיוחד ונהדר. לא הכוח הצבאי ולא ההייטק ולא הפרסים, אלא הלב הזה שלא יודע להיסגר, היכולת להרגיש אחריות למישהו שלא פגשנו מעולם, המוכנות לעשות דרך ארוכה בשביל אדם אחד, האמונה שגם כשנראה שאין סיכוי עדיין חייבים לנסות.
למרות כל ההצהרות והציניות, אנחנו לא מוותרים על אף אחד. כי ברגע שמוותרים על אחד, מתחילים להתפורר מבפנים, והדבק שמחזיק אותנו היא הידיעה, שיש מי שיילחם עליך גם אם הוא לא יודע איך אתה נראה, שיש עם שלם שעומד מאחוריך גם בלי להכיר את השם שלך.
עומדים בפנינו עוד אתגרים, קשים ומורכבים, ביטחוניים וחברתיים, כאלה שינסו למתוח אותנו עד הקצה ולבדוק כמה עוד אפשר, אבל בתוך כל זה אסור לנו לשכוח את הרגעים האלה, שבהם ראינו מי אנחנו באמת, רגעים שבהם עם שלם פעל כמו לב אחד, רגעים שהוכיחו שהנס הגדול לא מגיע כשאנחנו חזקים לבד, אלא כשאנחנו יחד.
את התקווה של אבא של גווילי, את הרמטכ"ל מתפלל בבית קברות בעזה, את הלוחמים ששרים 'אני מאמין באמונה שלמה'. כי בסוף הנס הוא לא רק מה שקרה שם. הנס הוא מה שקורה כאן. הנס הוא היכולת של אנשים זרים להרגיש אחריות אחד לשני, של לוחם לסכן את עצמו בשביל מישהו שלא פגש, של אזרח לעצור את החיים שלו בשביל משפחה שהוא לא מכיר. הנס הוא שאנחנו עדיין מאמינים שזה אפשרי.
וכל עוד נזכור את הרגע הזה, את התחושה הזאת של יחד, של ערבות, של לב פתוח, נוכל לעמוד בכל אתגר שיבוא, כולל הוויכוחים הפנימיים שלנו. כי עם שמאמין בניסים ובכוח שלו להיות שם אחד בשביל השני, הוא עם ששום דבר לא באמת יכול לשבור אותו.