כסטודנט תואר שני, נחשפתי השבוע לוויכוח המסעיר את עולם האקדמיה. לא מדובר בהכרעה בין שתי תאוריות מדעיות, או בהתנגשות טיטאנים שבין אסכולות, ואפילו לא קרבות האגו שיש בתוך כל סגל אקדמי בכל מקום שהוא, אלא על שאלה טכנית פשוטה אבל מהותית בעיקרה - האם ניתן לצאת מהזום ולחזור ללימודים חזותיים, פרונטליים. ההנחיות מתקדמות בצעדים זריזים אל עבר חזרה לשגרה מלאה, אבל צריך לתת את הדעת על השאלה האם שגרה זו היא באותה מתכונת של פברואר 2020 השמח והאופטימי, או שלמדנו משהו לעתיד מהשנה החולפת.
אין צורך להיות פרופ' לסטטיסטיקה בשביל לנתח את הנתונים היבשים, לפיהם חל בשנת הלימודים הנוכחית גידול משמעותי ברישום סטודנטים לתארים אקדמיים. אם ב-2017 דיווחו על האטה משמעותית בגידול במספר הסטודנטים הכולל, שעמד על 309 אלף, הרי שב-2020, באמצע מגיפת הקורונה, דיווחו בכל המוסדות האקדמיים על ביקושים מטורפים לרישום לתארים השונים.
כמו בכל פקולטה שמכבדת את עצמה, נצטרך להסיק לוגית מדוע חל גידול זה, במיוחד בהתחשב בנסיבות שבהן המגיפה עשתה שמות ברוב התחומים. למיטב ידיעתי, צוות המרצים לא השתנה, וגם אם נוסף מרצה כריזמטי פה ושם, זו כנראה לא הסיבה לנהירה. גם חומר הלימודים לא הוחלף, ומרבית התארים נשארו עם אותו סילבוס מימים ימימה, כך שאין פה איזה חידוש.
רקטור הטכניון פרופ' גוסטבו מש, טען כי בשל הקורונה "צעירים רבים לא נוסעים לטיול בחו"ל, והם מבינים שבמציאות הנוכחית הדרך הטובה ביותר לשפר את כישוריהם ולרכוש השכלה היא באמצעות תואר אקדמי, רצוי כמה שיותר פרקטי".
במחילה מכבודו של הפרופ' הנכבד, ובהערת שוליים, אציע תאוריה חלופית שתאתגר את עולם האקדמיה מצד אחד, אבל גם תשמש לו כחבל הצלה מצד שני. הסיבה לעלייה בביקושים דווקא בשנה הנוכחית, היא הנחת העבודה שהקורונה פה איתנו בשביל להישאר תקופה, ואיתה הלמידה דרך הזום - הכלי הפלאי שמאפשר להרבה סטודנטים בפוטנציה להמשיך לנהל שגרת חיים כלשהי, במקביל לרכישת השכלה אקדמית פורמלית. במקום לבזבז דלק וזמן בפקקים ובחיפוש חניות, למצוא בייביסיטר לילדים או להתעורר מוקדם, לשפוך כסף על אחזקת מתקני לימוד יקרים וארוחות צהריים במזנון - הפכו את הסיפור להרבה יותר פשוט. בזמן שענפים אחרים קרסו לתוך עצמם והבינו שלא ניתן לממש את עצמם דרך עדשת המצלמה - כמו תעשיית התרבות שניסתה לעבור להופעות דיגיטליות וגילתה שזה נחמד כפלסתר זמני אבל ממש גרוע כפיתרון קבוע - העולם האקדמי צמח דווקא משום שעבר לפלטפורמה הדיגיטלית. אחרי שנים של דעיכה איטית, דווקא מתוך אחד המשברים הכי גדולים שעמדו לפתחו של העולם המודרני, התגלתה ההברקה שיכולה להחזיר את ההילה להשכלה הגבוהה.
ללמוד מרחוק, בזמן שנוח
זה לא סוד שהאקדמיה נמצאת בפני צומת דרכים. בימים שבהם ילד ממוצע בכיתה ט' כבר חשוף ליותר מקורות מידע ודרכי השימוש בהם מאשר המורה שמולו, יש יותר ויותר עובדים ומעסיקים שמעדיפים ניסיון ולמידה עצמאית, ופחות מייחסים משקל להשכלה האקדמית הפורמלית. ובעולם כזה, האקדמיה תישאר מאחור, ותהפוך בתוך דור ללא רלוונטית לאתגרי הדור הנוכחי. הזום הציע פיתרון נהדר לשימור הידע יחד עם שיחרור הכוח. הוא איפשר לאנשים לשלב את העולם המעשי יחד עם זה ההשכלתי. פריחת המכללות בעשורים האחרונים היא סימן דרך מובהק לכך.
זו בדיוק הסיבה שמיהרתי להירשם השנה ללימודי התואר השני, שאיפשר לי ללמוד אותו מבלי לוותר באופן מהותי על כל שאר עיסוקיי ולכלות את זמני בבהייה באדם מדבר בתוך כיתה. כמובן שהאמור לעיל מתייחס לפקולטות שחומר הלימודים מאפשר זאת. הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות מנותח על ידי רופא שעשה סטאז' בזום.
אך מצד שני, אין כל בעיה ללמוד את החומר התיאורטי מרחוק, ובזמן שנוח. יש כאלו שקולטים טוב יותר בבוקר, יש כאלו שיושבים בלילה, ואם הטכנולוגיה מאפשרת זאת, כדאי לאמץ את זה בשתי הידיים. בכלל, חובת הנוכחות - הן באמצעות מצלמה פתוחה בזום והן פרונטלית - היא כלי אלים ומגולמני שנועד להושיב חבורת חסרי ישע על כיסא בשביל להצדיק את המשכורת שמקבל המרצה. זו עקירה מתוכן של כל לימוד משמעותי כלשהו, וחוסר הבנה מוחלט של המערכת למקומם של הסטודנטים.
בשביל לבחון ידע יש את המבחנים, ובשביל להשפיע על אנשים אי אפשר להכריח אותם לכך. הרי ההרצאות של סטיב ג'ובס, ימי שלישי עם מורי או כל מנטור אחר, לא היו עם שום חובת נוכחות ועדיין היו מלאות מפה לפה.
בסקר אקראי ובלתי מחייב שנערך באחת הקבוצות בתואר, שאלו מי רוצה לחזור ללמידה פרונטלית ולצאת מהזום. רוב מכריע של העונים, ואם לדייק – כולם - סימנו שאינם מעוניינים בכך. תוצאות דומות היו גם בסקר רשמי של האוניברסיטה שנערך בקרב הלומדים השונים.
ועכשיו, זה הזמן למסקנות, אלו האמיצות שיכולות להעיף את העולם האקדמי לעידן הזה, או אלו השמרניות שיקברו אותו יחד עם הערות שוליים טרחניות. המודל ההיברידי - שבו המרצה יוכל להגיע וללמד בכיתה עם אלו שמעוניינים בכך, ולשדר זאת ישירות לכל השאר שאינם יכולים או רוצים להגיע, תוך ביטול חובת הנוכחות, מסתמן כנכון ביותר, לא רק עבור האקדמיה, אלא גם עבור הלקוחות שלה. ובכל מקרה, שני הצדדים ייפגשו במבחן - זה של הסטודנטים על החומר, וזה של המוסד על הגישה.