אומרים שאדם הוא תבנית נוף מולדתו. אפילו שיר יש על זה. אבל האמת היא שהאדם הוא גם תבנית נוף ביתו. לא רבים שמים לב לכך, אבל ביתו של אדם הוא במרבית הפעמים גם שיקוף די מדויק של האישיות שלו, ויותר מכך - האופן שבו הוא תופס את החברה, ועד כמה חשוב לו להיות חלק ממנה. כאחד שמתארח הרבה, יוצא לי לראות את העניין מקרוב, מעין פרוייקט אישי של 'בתים מבפנים', שמהווה מראה למשפחה המתגוררת בו.
אני לא רק מתכוון לסדר או לניקיון, גם לא ללוקיישן של הדירה, אלא בעיקר לאלמנטים האחרים שמרכיבים את הבית בפנים ובחוץ. הכניסה לבית, המיקום של הסלון והספות, האם הוא מותאם לארוחה או לתערוכה, לחברים או לבודדים, לשהייה או לבריחה.
אפשר לחדד את החוש השישי הזה ולשמוע את הקירות מדברים אליך ברגע שנכנסת. הם לוחשים לך כבר בכניסה, אם אתה רצוי או מטרד מהלך על שתיים. לפעמים הם יפעילו לך שעון של ספירה לאחור עד שתלך, ולפעמים הם ייקחו ממך את תחושת הזמן, ובעיקר הם יאמרו באופן הברור ביותר, אם אתה אורח או בבית. קשה מאוד לזייף בסעיף הזה. יש מצבים שבהם המארח טורח לכבודך, וגם אם הוא מאוד מנסה, עדיין תרגיש אורח לרגע, ויש מצבים שבהם הוא לא יתייחס אלייך יותר מדי, עד שתרגיש מספיק בנוח, כדי לקום ולעזור לשטוף כלים.
יש בתים שהם מוזיאון. הכל בוהק, לבן, מצוחצח, מושקע. כל העיצוב עומד בדיוק בזווית הנכונה, ובמוזיאון כמו במוזיאון - מבקרים. באים להתרשם וללכת. אין איפה לשבת, בטח שלא בצורה נוחה, והתחושה הכללית משדרת יוקרה וריחוק, במעין רצוא ושוב של סטיילינג. אמנם נשימתך תיעתק למראה הכבשים של קדישמן המקורי והשנדליר מקריסטל גרמני, אבל גם תוכל לנשום שוב כעבור כמה דקות, לאחר שהביקור במונומנט המפואר יסתיים.
מאידך, יש בתים שהם המגרש הביתי של כל מי שנכנס בדלת. הסלון מזמין, המטבח פתוח תרתי משמע, ותמיד יש אווירה שנעה בין אוהלו של אברהם אבינו לנחמדות של אהרון הכהן. אגב, אין קורלציה בין רמת הפאר לבין רמת האירוח. יש כאלו שבאמת ייראו כמו האוהל של אברהם, כולל להתקמצן על המזגן ולפתוח את החלונות לכל כיווני האוויר, וישנם אלו עם ארמון פאר משנהב וספה מנטוצ'י. המעמד הכלכלי לא קשור לאישיות החברתית, ולא הרהיטים המתפרקים או היוקרתיים הם שעושים את ההבדל, אלא האווירה שבעלי הבית משדרים, שיכולה להיות יוקרתית הרבה יותר מפנטהאוז במנהטן.
משפחה אחת שזכיתי להכיר מקרוב ולשרוץ אצלה, מדגימה את העניין באופן די מדויק. הבית שלה שוכן בלב שכונה מבוססת במרכז הארץ, ואכן יש ביסוס לאבחנה שכל השכונה עברה אצלם בבית. מקום הכינוס המשפחתי הוא בפינת האוכל העגולה, שיוצאת מהבית וצופה אל הרחוב בחלונות גדולים - או בגינה האחורית שצופה אל הפארק, כך שברמת העיקרון כל מי שעובר שם יכול להגיד שלום ולראות את השניצל של ארוחת הצהריים.
כשרציתי לדעת אם הם נמצאים, פשוט הייתי צריך להעיף מבט ולראות אם הם מנפנפים לי בחזרה. לאחרונה הגדר החיה הסתירה את זווית הראייה, והגנן הוזעק זריז להוריד אותה לגובה העיניים, תרתי משמע. מסתבר שזה עובר גם בגנים הלאה, כי כשבאתי לבקר את הבן שלהם בדירת הגן החדשה שלו בירושלים, הדבר הראשון שהוא עשה לפני שהתיישבנו בגינה, היה לפתוח את השער בשביל לראות את העוברים ושבים. זו לא סקרנות, אלא דרך חיים.
זה גם אב הטיפוס לחיים שלי. זוגתי שתחיה חולת ניקיון, ואני משוגע סדר. מדובר בתכונות משלימות, אבל יותר משחשוב לה ההברקה של המדף העליון במקרר, ומשמטריד אותי הסידור המושלם של ארון הוויסקי לפי גודל, צורה ושנת יישון, הפונקציה שהכי חשובה אצלנו בבית הוא שכל אחד ירגיש מספיק נוח בלי להתאמץ. בפריזר תמיד יש בשר, מיטת האורחים תמיד מוצעת, כולל מגבת נקייה ומברשת שיניים חדשה, מגוון המשקאות גדול (מדי, לטענתה הצודקת), הספות בסלון והשולחן במרפסת מזמינים ומוכנים לכל תרחיש. המטרה בגדול היא שכל מי שדופק בדלת כאורח, יהיה בן בית מיד כשייכנס.
הבית כמקום מפגש
חג הסוכות מכוון כל כולו שנרגיש כולנו בבית, דווקא בחג שבו יוצאים החוצה למרחב הציבורי. הסוכה מנטרלת מעמדות ועמדות, ומאפשרת לכולם - גם לגנבים מיואשים מדי פעם - להיכנס לתוך הוויית החיים שלכם ולקחת בה חלק. האושפיזין הם לא רק תמונה מקרטון צבעוני דהוי שתלויים בסיכות, אלא יוצקים משמעות לכך שהסוכה היא הזדמנות נהדרת למפגש עם האחר. לא להינעל בין 4 קירות ולהסתתר מאחורי חומות ודלתות מעץ מהגוני, אלא להבין שכולנו חלק מחברה שחיה ביחד באותה מרחב, והבית הוא לא רק מבצרו של האדם מפני פגעים, אלא גם המקום שלו לפגוש חברים.
לפעמים נוח לנו לשכוח את מי שחי סביבנו. חג הסוכות מכריח אותנו לצאת מהקונכיה החוצה, ולתת גם לאחרים מקום בעולם שלנו, לפגוש ולהיפגש, להזמין אותם ולהזמין את עצמנו אליהם. החג מאפשר לאותם שלא תמיד יודעים או רוצים לארח, להזמין את כל השכונה אליהם לסוכה, ששברה להם את הדיכוטומיות שבין החוץ לפנים. היא יצרה מעין מעבר ביניים, לא בית ולא רחוב, סוג של יצור כלאיים, שמאפשר להם להיפתח בלי שייכנסו לקודש הקודשים שמעבר לקיר. אבל זו ההזדמנות להמשיך את החג הרבה אחרי שמיני עצרת. להכניס את האווירה והבית הפתוח והאירוח לשאר ימות השנה, להבין שאפשר להשקיע ביצירות אמנות ובעיצוב משגע, אבל גם באנשים שיבואו לא רק ליהנות מכל היופי הזה, אלא גם להרגיש חלק מאיתנו.