כך הפכתי לִמְלַחֵךְ מסך וחובב סלט עולש. על רקע המיאוס הגובר מקרבות הסכינים במליאה, הפניתי את מבטי אל קרבות הסכינים במטבח המהוקצע של משחקי השף. כחובב מושבע של תוכניות בהן באורח פלא אני מצליח להעלות שני קילו רק מצפייה במנה מנחמת של דג לוקוס שנאפה בתנור עם מלח אטלנטי, אני בהחלט זוכה להשמין מנחת.
בניגוד למאסטר שף, התכנית שהתבססה על צילומי תקריב של אייל שני אוכל עם הידיים, דבר שעדיין גורם לי להתעורר מידי פעם באמצע הלילה עם זיעה קרה. משחקי השף מביאה אל המסך משהו אחר: אכילת שרימפס בחלב אמו, סיפורים קורעי לב של אלו שאיבדו את קרובי משפחתם רק על מנת לגלות שהם חובבי סלטי מנגולד, והידיעה שקיים ירק שאינו עשוי מחול ים ועונה לשם 'גרגיר הנחלים'.
על זביונה ורטטוי
בעידן בו תכניות הריאליטי-בישול מציפות את המסך בקצב מהיר יותר מהשליחים של וולט, אפשר להתנחם בתכנית איכותיות שאין בהם טיפת רע. ולעיתים ניתן אף לשפר בהם את השפה העברית. ע"ע הגילוי כי 'זביונה' אינו קללה, 'אל דנטה' הוא לא שם של מאפיונר מסיציליה, וגם 'רטטוי' הוא לא רק סרט לילדים.
האודישנים השנה אמנם נמשכו מספר עשורים בהם השיער שלי הספיק להלבין. מצד שני אני מתנחם בעובדה שאני עדיין נראה כמו פג ליד מושיק רוט (באיזה דגים מאכילים אותכם בהולנד?).
קצת פחות תוכן שיווקי של מותגי סכינים, גבינות גד ותפוחי האדמה של דוד משה שמקבלים תקריב אחת לעשר שניות, ואתם בדרך למתכון המושלם לאנשים רעבים עם כולסטרול גבוה, שמתמחים בספורט של גלישת ספות, זיפזופ וחלומות על קינוחים משמינים.
הטבח בלי היד
אם יש סיבה נוספת לצפות בתכנית מעבר לעובדה שסוף סוף יש תכנית נקייה שמתאימה לכל המשפחה, הרי שמדובר במתמודד החייכן משה עזרן מגוש עציון, שמלמד אותנו שיעור בסטיגמות והתמודדות. עזרן שנולד איטר יד שמאל, מפליא בביצועים במטבח (מְפַלֵּט הדגים הכי מהיר בתכנית) ובאופן כללי מוכיח שהכל בראש.
עזרן, שף מקצועי שמעביר סדנאות אוכל, לא עושה ולא מבקש הנחות לעצמו, מפליא ביכולות קוליניריות ואישיות, ובעיקר מלמד שיעור על כוחה של המחשבה החיובית והיכולת להתמודד עם כל אתגר במידה והראש מחובר כמו שצריך. כשזה מגיע בפריים טיים מאדם דתי, שמביא כבוד ליהדות המכילה והחיובית, הרווח הוא כפול. אל תפספסו.