נער הייתי וגם זקנתי ובימים אלו אני עומד לפני חציית קו המחצית הגורלי. במה הדברים אמורים? בראש ובראשונה בקרבה המסוכנת לקו המ''ה. מ''ה הינו מספר איום ונורא, מעבר לעובדה שהוא מסמל את ראשי התיבות של מס הכנסה. המדובר בגיל שבו יש יותר התקפי לב ממסיבות סיום בגן, ובו מודעות הפייסבוק שמטרגטות ורודפות אחריך הינן למבצע לרישום מוקדם לבית גיל הזהב, שתילת שיער בטורקיה והחלפת מפרק בשיניים.
המדובר במעבר לשלב הרחמים, שבו על כל הערה חסרת טקט, אובדן זיכרון, גריבת גרביים בצבעים שונים, או שתיית גלונים של סודה על הבוקר, אתה נתקל במבט המרחם של הצאצאים, שבמקום לקבול, פשוט מקבלים אותך כמובן מאליו, או כמו הסבתא הרוסייה השוכבת בסלון במבט הנורא של ''זה אבא וזה מה שיש''. איפה הימים שהייתי צעיר ומביך?
תופעת לוואי נוספת הינה תופעת היעדר הרצון. בניגוד למשבר גיל ה-40, במשבר גיל ה-45 אין שום רצון לעשות כלום. לא בנג'י, לא ריקודי סלסה, לא הסבת מקצוע לתקליטן וגם לא השאיפה להרוויח מיליונים.
כל שנותר בסל הרצון שלך הוא הצורך לישון ולאכול מאכלי חלב ללא צרבת, וכל המרבה הרי זה משובח. התשוקה היחידה המתעוררת אצלך הינה התשוקה לשקט המיוחל, אבל לא לזה שכולל מצבה מעליך.
את האומללים החולקים איתי את שנות ה-80 המוקדמות, ניתן לזהות בקלות בשיטה הקולינרית, קרי בקבוקי הסודה במקרר, החיבה לדג מלוח ואלכוהול, הזמנת פרגית במקום סטייקים ואסאדו בחתונות (בהם עברנו מריקודים לקינוחים וריכולים) וריבוי תלונות.
תעודת מחצית
לפי הסדר הטבעי של הדברים, הייתי צריך לחגוג כרגע את חגיגות תעודת המחצית. כנכד לסבא נתן וסבא יעקב ז''ל שעלו לבית עולמם בשיבה טובה בגילאי 87 ו-93 בהתאמה, וגם מבלי להפגין יכולות מבריקות במתמטיקה, הרי שזה יועד להיות גורלי.
דא עקא, הגורל אינו מחשיב בתכנית תוחלת החיים את שנות העיסוק בתקשורת ובפעילות ציבורית פוליטית, שבדיוק כמו במקרים של אסירים משוקמים, מבטיחים קיצור פז''ם. שערותיי המלבינות יעידו על כך כאלף עדות זוממות.
בעוד סביי עסקו במקצועות יציבים כגון בנקאות ורפואה, היותי בעל עסק עצמאי עם התמכרות לחיידק הטורף ולקוף האבעבועות של הפוליטיקה והתקשורת, מחייבת מעבר והתמחות בתחום של התפילות על מנת למשוך זמן ולשרוד. בקיצור בתוך חמש שנים צפו לטור על הפיכתי לרב ראשי של שקר כלשהוא במגזר הדרוזי, כולל חצר משלי, משכורת עתק ואפס פיקוח על עבודתי.