לא הייתי נדרש לדאגה לטהרתם של ילדי המגזר החרדי, אלמלא סיימתי השבוע לקרוא על ציון טהרני, גיבור 'ידיד נפש', ספר הביכורים של ארי איתן, בן למגזר החרדי שלא התקבל לישיבה 'אשכנזית', וגולל באדיבות הוצאת ידיעות כתב אישום שחציו אוטוביוגרפי וחציו בדיוני, כנגד האליטיזם האשכנזי, השולט ביד רעה בחלק מהישיבות החרדיות המובילות.הספר מעורר מחדש את ניחוחות פרשיית עמנואל, ומעלה על סדר היום סוגיה שיכולה להוות סכנה קיומית לציבור בישראל ככלל, ולציבור החרדי בפרט: הגזענות וההתנשאות העדתית בישיבות החרדיות המובילות.
בספר מתואר ניסיונו הלא מוצלח של גיבור הספר, טהרני, המנסה ללא הצלחה להשתלב עם שם מרוקאי בעולם הישיבות הליטאיות במסגרת המיכסות הקבועות לספרדים. זהו מסע עמוס ייסורים, שנאת חינם וגזענות, שהביא את המחבר למסקנה כי 'בדיוק כמו אצל החונטות השולטות בבורמה, גם בציבור החרדי יש מיעוט קולני שמוביל באף ציבור שלם'.
גיבור הספר נוטש בסופה של תקופה טראגית ומלאה גילויי גזענות, את הישיבה הליטאית, לטובת חיי תורה מלאים, בהם אין הבדל בין צבעי העור של הלומדים. זאת לאחר שהבין, כי גודל הכיפה וצבעה אינם מהווים מדד יחיד למידת יהדותו של יהודי, והגיע לתובנה חשובה שיכולה ללמד אותנו פרק ביחס לגזענות היהודית החדשה: "הטיפשים מסוכנים מהרשעים, שכן הרשע הינו אדם חושב שיכול לתקן את דרכיו ולחזור למוטב, ואילו הטיפש יכול לעשות כל רע, שכן הוא אינו משכיל להבין בין טוב לרע". אנשים חכמים וטובים שמאמינים שדרך ארץ קדמה לתורה, אין לא בסיפור הבדיוני, ולא בסיפור הגזענות החרדי, המבייש את עולם הישיבות.
שלוש לוויות וחתונה
ומהמגזר הלא שיוויוני אל המקום שבו כולם שווים. שבוע עמוס עבר על כוחותיי, כאשר נעתי בין המצבות הנוצצות של בית הקברות ברעננה, אל אלו הצפופות בבית העלמין בגבעת שאול, ובין שבילי בית העלמין בפתח תקווה, למדרגות המובילות אל אולם שמחות בגבעתיים.אם יש משהו מנחם במסע לצידו של העולם הבא, הרי שמדובר בקבלת הפרופורציות, בהן זוכה כל מי שמבין כי בדיוק כמו דף עיתון זה שיהפוך בסופו של יום מנייר עמוס מחשבות לעטיפה לדגים, גם אנחנו שמעפר באנו, נשוב כולנו, כל אחד בזמנו,בעיתו ובמעמדו: שרים, רבנים, איכרים, עיתונאים וקצבים כאחד, אל אותה הנקודה, כמטר מתחת לתלולית העפר; מה שצריך להביא את כולנו למסקנה, כי אין זמן טוב כמו ההווה להיות חכמים וטובים.
קריאת קודש לנתניהו
ומהסרט 'שלוש לוויות וחתונה' (בסרט המקורי היו ארבע חתונות ולוויה), לראש ממשלתנו ולכלל מנהיגינו, שעדיין חיים ב'סרט של השלום' מצ"ב סיפור עם סיפור השכל שיכול ללמד את כולנו מהו היחס הראוי לבני דודנו הישמעאלים: ביום קיץ בהיר התייצב במשרד עורכי הדין הגדול והמפואר ביותר בניו יורק בחור ערבי צעיר, נקש על דלתו של המנכ"ל ונכנס לחדר: "שלום שמי אחמד. סיימתי לימודי משפטים באוניברסיטת ביר זית, ואני רוצה לעבוד אצלך". המנכ"ל הסתכל עליו פעמיים, קם משולחנו והזמין את הבחור הצעיר להתלוות אליו אל משרד רחב שכלל פרקט עץ שולחנות מהוגנים ואמצעים אלקטרוניים מתקדמים. "מעכשיו זה המשרד שלך", אמר המנכ"ל לצעיר הערבי המופתע שכמעט התעלף מהתרגשות. המנכ"ל הצביע לעברה של בחורה יפה והמשיך: "אתה רואה את המזכירה הבלונדינית? זו המזכירה הכי טובה במשרד, ומעכשיו היא המזכירה שלך". רגע לפני שאפסו כוחותיו של אותו צעיר, משך אותו המנכ"ל לעבר החלון והראה לו מכונית מרצדס חדשה משנת ייצור 2010 שחנתה מתחת לבניין, חייך לעברו ואמר לו: "זו המכונית שלך". רגע לפני התקף הלב שאל הערבי המאושר את המנכ"ל: "אתה מסתלבט עליי?". ענה לו המנכ"ל בחיוך: "אתה התחלת".