בין תקומה לגבורה

אין שבוע טוב יותר לפרגן לספרו החדש של ד"ר עשהאל לובוצקי 'לא דרכי האחרונה', מאשר השבוע שבין תקומה לגבורה. שכן הכותב מחבר בדם חייו ובספריו בין מוראות השואה לגבורת המלחמה על א"י.

ספרו הראשון של לובוצקי 'מן המדבר והלבנון', עסק במלחמת לבנון השנייה. אז שרת כקצין צעיר בגדוד 51 של חטיבת גולני ונפצע באורח קשה, מפגיעה ישירה של טיל בקרב העקוב מדם בבינת ג'בייל. כיום משרת עשהאל, שנותר עם נכות קשה בשתי רגליו, כרופא ילדים בבית החולים שערי צדק.

יחד עם התיאור המרתק של המלחמה, הקרבות, הפציעה והשיקום האישי שהוביל להחלטתו ללמוד רפואה, חשף לובוצקי כי בבית החולים גילה, כי אימו של הרופא שטיפל בפציעתו בבית החולים לאחר הפציעה, הייתה אחות שטיפלה בסבו, איסר לובוצקי, אשר נפצע בקרבות מול הנאצים, בהם לחם כפרטיזן.

סגירת מעגל ציוני

לאחרונה נסגר מעגל משפחתי וציוני עם צאת ספרו השני, 'לא דרכי האחרונה', בו הוא מספר את קורותיו של סבו איסר לובוצקי, שהפך מיהודי נרדף בגיטאות וילנה, כשהתחבא בחדר המתים של בית החולים המקומי, לפרטיזן וצלף גאה הלוחם ביערות פונאר, ואחר עלייתו ארצה לקצין באצ"ל, ולחייל בגולני, שהודח  מהצבא בשל השתייכותו לאצ"ל, ועבר ללימודי משפטים ולתפקיד יועצה המשפטי של תנועת החרות.

סיפורי ההתמודדות האישיים של איסר ועשהאל, הם סיפורה של מדינת ישראל. הרומן הביוגרפי המעולה שכתב לובוצקי בשפה רהוטה ובגוף ראשון, מפי סבו, מהווה סמל לנחישות ולעוצמה היהודית חוצת השנים, אשר בזכותה הוקמה והתקדמה מדינת היהודים.באחד הקטעים המרתקים בספר הוא מתאר את סיפור הימלטותם מהגטו: "בכניסה לתעלות עמד אבא קובנר באקדח שלוף. קובנר היה אז מפקד מחתרת האף-פי-או בשטח. הוא איפשר רק לחברי המחתרת לזחול החוצה מהגיטו דרך תעלות הביוב.

שלושת חברי לא הורשו להמשיך עימי. הסיבה הרשמית הייתה, שהם עלולים להפריע ללוחמים. החשש האמיתי היה, שקבוצות גדולות נמצאו בסכנה להיתפס. אחי יצחק רצה להיכנס לביוב, אף שעקב המום בלב לא היה לוחם במחתרת. אולם אבא קובנר לא אפשר לו. לא הצלחתי לסלוח לאבא בקובנר על שסירב לאפשר ליצחק להימלט מהגיטו".

מלח הארץ

מעבר לעובדה שמדובר בספר מרתק הכתוב היטב שווה לקנות את הספר, ולוּ על מנת לפרגן לסופר. לובוצקי הוא גיבור ישראל, איש ספרא וסייפא צנוע ונחוש, שההגדרה היחידה ההולמת אותו הינה 'מלח הארץ'. הוא בוודאי יכעס על הדברים הבאים שאכתוב, אבל בשנה האחרונה הזמנתי אותו לשתי הרצאות, ובשני המקרים הוא הגיע בשמחה, אך סרב לקבל תשלום עבור ההרצאה. רק לאחר שהתעקשנו הוא ביקש לתרום את התמורה לעמותה שבחר. אשרי העם שאלו מפקדיו, רופאיו וסופריו. קנו את הספר.