בעשרים השנים האחרונות, בכל שנה בט' באב, אני חושב באופן טבעי לא רק על ירושלים, אלא גם על גוש-קטיף. כבר עשרים שנה שבאומרי את תפילת נחם של מנחה בט' באב, "העיר האבלה והחרבה, והבזויה והשוממה, האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב... ויבלעוה ליגיונות", אני רואה מול עיני לא רק את ירושלים החרבה, שכבר מזמן אינה חרבה, אלא גם את גוש-קטיף ההרוס, את הלגיונות שראיתי בעיני, בזמן אמת לפני 20 שנה, צועדים בשמאל-ימין מצמרר בצבעי כחול-שחור ברחובות נווה-דקלים.
תמונה אחת חרוטה בזיכרוני מיום עקירת נווה-דקלים: בצהרי יום חמישי, בעיצומו של הגירוש, החל לפתע ענן שחור להיתמר מעל מרכז היישוב. אחד הבתים הוצת בידי בעלי הבית המגורשים, והלהבות התלקחו אל על. הלהבות מהקומה השניה, הבנויה עץ, היתמרו למרחוק.
עמדתי שם, בחודש אב, בשבוע של ט' באב, מול הבית העולה בלהבות, וחשבתי איך בדיוק בימים הללו של חודש אב, בשנת 70 לספירה, 1935 שנה לפני-כן, נשרפו בתים בירושלים בזמן חורבן הבית השני. שריפת המקדש לא סיימה את המלחמה באותם ימים. העיר העליונה נכבשה ונשרפה חודש אחרי שריפת המקדש, בח' באלול. עדות לכך נשתמרה בבית-השרוף. 1935 שנה אח"כ, בח' באלול תשס"ה, עלו באש בתי-הכנסת של גוש-קטיף.
היסטוריה ארוכה של 'טוביה החולב'
המשנה במסכת תענית, פרק ד', משנה ו', מספרת כי "חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב... בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר".
נגזר שלא ייכנסו לארץ – בחטא המרגלים כשכל העם ישבו ובכו, כמסופר בפרשת שלח לך. "אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות", 'מצטט' התלמוד הבבלי ( תענית כ"ט, עמוד א') כביכול את בורא עולם.
חרב הבית בראשונה - בית המקדש הראשון נחרב בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס) לפי המסורת היהודית או בשנת ג'קע"ה (586 לפנה"ס) לפי הכרונולוגיה ההיסטורית, בידי צבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל.
חרב הבית בשנייה - בית המקדש השני נחרב בתקופת המרד הגדול, בשנת ג'תת"ל (70 לספירה), בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס. כעיקרון על שני האירועים הללו נצום ביום ראשון הקרוב, אם כי שריפת בית שני היתה ברובה בי' באב.
נלכדה ביתר – האירוע שסיים את מרד בר כוכבא, תחת שלטון האימפריה הרומית בשנת 135 לספירה.
נחרשה העיר - על אירוע זה כותב הרמב"ם: "...ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים 'צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ'". על פי רוב ההיסטוריונים, אדמת ירושלים נחרשה לקראת הקמתה של עיר אלילית בשם איליה קפיטולינה על חורבותיה.
אלו האירועים שהתלמוד מציין. אבל בהיסטוריה היהודית ישנם עוד כמה אירועים קשים שאירעו לעם היהודי בתשעה באב – וכולם עוסקים בגירוש יהודים מאדמתם. 'טוביה החולב' לאורך כל הדורות.
גירוש יהודי אנגליה – בט' באב ה'ן' (18 ביולי 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
גירוש צרפת הגדול – בי' באב ה'ס"ו (22 ביולי 1306) גזר פיליפ הרביעי על כל היהודים לעזוב את צרפת בתוך חודש.
הגירוש המפורסם מכולם: גירוש יהודי ספרד – בליל ח' באב ה'רנ"ב, 31 ביולי 1492, הסתיימו ארבעת החודשים שהמלך פרדיננד והמלכה איזאבל נתנו ליהודים לעזוב את ספרד ולא לחזור אליה לעולם. "בעת היותי שם אני בחצר בית המלך, יגעתי בקראי ניחר גרוני, דיברתי אל המלך פעמיים שלוש, במו פי אתחנן לו לאמור: הושיעה, המלך! למה תעשה כה לעבדיך?" - כותב דון יצחק אברבנאל, השר היהודי בממשלת ספרד שהיה מראשי המגורשים. דבריו מובאים ב'שבט יהודה': "קראתי למאהבי רואי פני המלך לבקש על עמי, הרוזנים נוסדו יחד לדבר אל המלך בכל עוז להשיב ספרי האף והחמה, ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים לאבדם. וכמו פתן חרש יאטם אזנו לא ישוב מפני כל".
התיאור הזה מתאים להפליא גם לאריק שרון. "בפגישה עם רבני 'צוהר', שבאו לדון עמו בקרע שנוצר בין המדינה לציונות הדתית, אמר להם שרון: 'אבצע את הפינוי גם אם כל הכבישים בארץ ייחסמו'", כותב אלישיב רייכנר בספרו 'כתום המאבק'.
בט' באב תרע"ד, 1 באוגוסט 1914 הכריזה הקיסרות הגרמנית מלחמה על האימפריה הרוסית, שבה חיו אז כמחצית מיהודי העולם. זאת לאחר שיומיים קודם לכן (ז' באב) הכריזה רוסיה מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית. פרצה מלחמה עולמית שתירשם בהמשך כמלחמת העולם הראשונה. גם במלחמה זו גורשו לא מעט יהודים מערים וארצות שהפכו לזירת קרבות. אחת מהן היתה עיר מאד מדוברת בשנתיים האחרונות – עזה. (וגם תל-אביב שכל תושביה שלא החזיקו בנתינות טורקית גורשו מהארץ).
בט' באב תש"א, 2 באוגוסט 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, קיבל מפקד האס אס היינריך הימלר את מכתבו של הרמן גרינג (מיום ז' באב) בדבר אישור המפלגה הנאצית לפתרון הסופי לשאלת היהודים ובקשתו לקבל תוכניות ביצוע מפורטות בהקדם.
שנה אחר כך, בב' באב תש"ב, 16 ביולי 1942, כלא משטר וישי 13,000 מיהודי פריז בתנאים איומים, ובז' באב גירשם למחנות ריכוז. למחרת, בח' באב, החלה האקציה הגדולה מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.
והגירוש של דורנו – גירוש יהודי חבל עזה, חורבן ההתיישבות בגוש קטיף, שהחל בי"ב באב תשס"ה, והסתיים בתוך שבוע ימים. רק שבניגוד לכל שאר האירועים בהיסטוריה, גירוש גוש קטיף לא נעשה בידי אוייבים זרים אלא אוייבים מבית, אוייבים שהם בני ברית.
איזה מזל ששרון הלך לישון
מי שמתעקש לטעון, גם היום, שאין שום קשר בין עקירת גוש קטיף והנסיגה מהרצועה לטבח שמחת תורה, או שהוא כסיל מושלם או שהוא שקרן מדופלם. אני משאיר לכל אחד כזה לבחור לעצמו את התואר המתאים לו.
לא שלא היו עוד מחדלים צבאיים ומדיניים בעשרים השנים האחרונות, מצד כל ממשלות ישראל, אבל הנסיגה מהרצועה בתשס"ה הניחה את היסודות לבניית הכוח המפלצתי של החמאס, הן הנוח'בה והן היכולות הרקטיות, שאת כוחם חווינו בשמחת תורה תשפ"ד. ומי שכופר בכך מתבקש לענות על שאלה פשוטה: למה כל מה שקרה ברצועה לא קרה גם ביהודה ושומרון? החמאס ביו"ש פחות חכמים ופחות קיצוניים מאשר בעזה?
היום כבר אין ספק שאריק שרון החליט להחריב את גוש קטיף רק מסיבה אחת: כי זו היתה הדרך היחידה למנוע את העמדתו לדין באשמת שוחד בפרשת האי היווני. שום סיבה אחרת. שאף אחד לא יטיל ספק בעובדה הזו. 1,500 ישראלים שילמו בחייהם כדי ששרון לא יעמוד לדין ויילך לכלא.
התוכנית, מבחינת שרון, נחלה 'הצלחה' מסחררת. בכ"ו בסיוון תשס"ד, 15 ביוני 2004, חצי שנה אחרי שפירסם שרון את תוכנית ההתנתקות, הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, כי החליט לסגור את תיקי החקירה נגד ראש הממשלה שרון בפרשת האי היווני. הוא תירץ זאת בכך שהחקירה לא העלתה ממצאים מרשיעים נגד שרון, ובהיעדר ראיות מספיקות לשם העמדתם לדין של שרון ובנו גלעד ייסגר התיק.
אבל שרון הבין שלצורך קידום התוכנית הוא חייב גם לעשות איזו 'הצגה דמוקרטית'. ישראל כץ, שהיה בעברו הרחוק עוזרו של שרון, יעץ לו: תעביר את ההחלטה למתפקדי הליכוד, וכך תוכל לקבל גושפנקא מאלו שבחרו אותנו לכנסת.
היום כבר אין ספק שאריק שרון החליט להחריב את גוש קטיף רק מסיבה אחת: כי זו היתה הדרך היחידה למנוע את העמדתו לדין באשמת שוחד בפרשת האי היווני. 1,500 ישראלים שילמו בחייהם כדי ששרון לא יעמוד לדין ולא יילך לכלא
כך עלה רעיון מישאל מתפקדי הליכוד. בשביל תושבי חבל עזה ומועצת יש"ע היתה ההחלטה הזו מתנה משמיים. הם, שהואשמו כל הזמן בכך שאינם דמוקרטים, קיבלו אפשרות לשחק במגרש הדמוקרטי האמיתי, זה ששרון בעצמו בחר בו, והם לא החמיצו את ההזדמנות. כעת היה להם יעד ברור: מסע הסברה חסר תקדים בקרב כל מתפקדי הליכוד. כך החל מבצע מדהים של מפגשי פנים אל פנים עם כל מתפקדי הליכוד.
ההצלחה היתה מדהימה. בערבו של יום המישאל התברר גודל התבוסה של ראש הממשלה: 59.5% מכלל המצביעים מתפקדי הליכוד התנגדו לתוכנית, ורק 39.7% תמכו בה.
מישאל המתפקדים היה תבוסה משפילה לשרון. נכון שבהמשך הוא מצא את הדרך הנכלולית להתעלם מתוצאות המישאל, ולהתעלם מההתחייבות הפומבית שלו, באמצעות התעלול השקרי של 'תוכנית ההתנתקות המתוקנת'. אבל את הביזיון שמועצת יש"ע הנחילה לו, הוא לא במהרה שכח. במבנה הנפשי של שרון, הוא לא הכיר במונח של 'חברים אבל חלוקים': או שאתה איתו עד הסוף, או שאתה נגדו – וגם אז עד הסוף.
מאותו רגע שרון סימן את מועצת יש"ע כאוייבת המרה שלו. זה היה הרגע בו החליט שרון שהוא הולך למחוק ולהחריב את כל יצירי כפיו – ההתיישבות ביש"ע. אריאל שרון הפך להיות האוייב מספר 1 של ההתיישבות לא רק בחבל עזה, אלא גם ביהודה ושומרון.
שרון הזועם החליט לכלות את זעמו, קודם כל, ב'אוייב' שסימן לו זה מכבר: המאחזים, אלו שהוא בעצמו דירבן והקים בקריאתו למועצת יש"ע ערב הסכם וויי: "רוצו על הגבעות. מה שתתפסו יישאר בידינו. מה שלא תתפסו לא יישאר בידינו".
כך נולד הרעיון של 'דו"ח המאחזים' של טליה ששון, אז מנהלת המחלקה המשפטית של משרד המשפטים, שהיתה ידועה בדעותיה השמאלניות הקיצוניות, גם כשעבדה בשירות הציבורי. השבוע לפני 21 שנים, בי"א באב תשס"ד, 29 ביולי 2004, שיגר שרון כתב מינוי לטליה ששון, האשה שכל-כך שנא עד אז, והטיל עליה להכין דו"ח עליה לבצע "שינויים, תיקונים או תוספות חקיקה, תקנות, צווים או החלטות ממשלה ככל הנדרש להפסקת תופעת המאחזים ופינויים". (ההדגשה שלי – ח.ה.). מסקנות הדו"ח קדמו לדו"ח! מי שניסח את מסקנות הדו"ח היה אריאל שרון. עו"ד ששון היתה צריכה לתת לשרון את הגושפנקא המשפטית למסקנה ששרון ניסח למענה: המאחזים אינם חוקיים, צריכים לעקור אותם.
טליה ששון, ייאמר לשבחה, סיפקה לו את הסחורה. בדו"ח שפירסמה היא קבעה במפורש, אחרי לוליינות משפטית מעוררת גיחוך שלא כאן המקום לפרטה, שכל המאחזים לא חוקיים ואפשר לעקור אותם.
זאת היתה אם כן התוכנית של שרון: להשלים את הנסיגה מהרצועה, לעקור את כל המאחזים בהתאם לדו"ח של טליה ששון, ואח"כ לבצע את תוכנית 'ההתכנסות' של נסיגה עמוקה ביו"ש עד גדר ההפרדה והחרבת כל היישובים שממזרח לה.
ב"ה שהקב"ה שלח את שרון לישון לפני שהספיק לבצע את זממו זה. מעבר לפשע של עקירה ונסיגה משטחי ארץ ישראל, לא קשה לדמיין מה היה קורה במודיעין, ראש-העין, כפר-סבא, כפר-יונה ועפולה, אם בשמחת תורה תשפ"ד היתה מדינה פלשתינית גם ביהודה ושומרון.