מעל עשרה גרעיני התיישבות ממתינים לעליה על הקרקע ביו"ש, עם או בלי אישור הממשלה – עדיף כמובן באישורה. ראש הממשלה הוא איש ימין במהותו – ולמרות זאת האישור לעליה לא ניתן. האם המהלכים מוקפאים בגלל מהלכים מדיניים סמויים עם גורמים ערבים ועם המימשל האמריקני שבראשו נשיא דמוקרט שהחרבת ההתנחלויות היא חלום עתיק שלו? רק העתיד יגלה את האמת.
זהו תיאור מצב מדוייק לפעילות של תנועת 'נחלה' בימים אלו, אבל זה גם תיאור מדוייק למה שקרה בדיוק לפני 45 שנה, בחודש תמוז תשל"ז, יולי 1977. היום זו תנועת 'נחלה', אז היה זה גוש-אמונים. ראש הממשלה אז היה בגין, לא בנט, ונשיא ארה"ב, הדמוקרט העויין, לא היה ג'ו ביידן אלא היה ג'ימי קרטר. תריסר גרעינים שהוקמו במסגרת גוש-אמונים חיכו לאישור לעלות על הקרקע בהרי יו"ש. גוש-אמונים הכין תוכנית להתיישבות מיידית של תריסר הגרעינים כבר במהלך קיץ תשל"ז. התוכנית הועברה לממשלת בגין. חברי הגרעינים כבר 'ישבו על המזוודות', מחכים קצרי רוח לעלייתם.
אלא שלחברי הגרעינים, כמו למזכירות גוש-אמונים, לא היה שמץ מידע על כך שמנחם בגין, בביקורו הראשון בארה"ב כראש ממשלה בראש חודש אב תשל"ז, 17 ביולי 1977, הבטיח לנשיא קרטר שלא יעלו ישובים חדשים ביש"ע בלי ליידע אותו מראש. הם בוודאי לא ידעו על תחילת העיסקה הנרקמת לקראת ביקורו של הנשיא סאדאת בישראל.
הבג"ץ שחיזק את ההתיישבות
נזכרתי בתיאור הזה כשסיירתי השבוע בכמה מהנקודות המיועדות לעליית גרעיני ההתיישבות של תנועת 'נחלה', יחד עם ליאור זברג, מומחה קרקעות שהתגייס לסייע לפעילות 'נחלה', ועם דניאלה וייס, ה'טורבו' הניצחי של ההתיישבות, היחידה שהיתה גם חברת מזכירות גוש-אמונים לפני 45 שנה וגם עדיין מתרוצצת על הגבעות, פועלת להעלאת גרעיני התיישבות, גם אם ברוב הפעמים הפינוי שלהם בידי צה"ל מהיר והחלטי. דניאלה היא אחד היחידים שיכולה להשוות בין מה שהיה לפני 45 שנה לבין מה שקורה היום – ממעורבות אישית פעילה. "נכון שאנחנו מטיחים את ראשנו בקיר", אמר לפני 45 שנה מנחם פליקס לעיתונאים, כשהסביר למה הם מנסים שוב ושוב להתנחל והצבא מוריד אותם, "אבל ראשנו חזק יותר מהקיר, והקיר הוא שיישבר לבסוף". זו האמונה שגם היום מניעה את דניאלה.
עמדנו באתר 'ראש יוסף' – גבעה מצפון לאיתמר, המיועדת לאכלס את אחד הגרעינים הללו. העיר שכם פרוסה מערבה לנו, איתמר דרומה לנו. צפונית מזרחית, רחוק יותר, היישוב אלון-מורה. למרגלותינו רכס חשוף, ריק. לפני 43 שנים היה כאן יישוב – אלון מורה. בי"ב בסיון תשל"ט, 7 יוני 1979, עלו לכאן חברי גרעין אלון-מורה שישבו עד אז בקדומים, והגשימו את חלומם לבניית 'שכם עלית' על אחד ההרים מעל שכם. אלא שערביי רוג'ייב עתרו לבג"ץ בדרישה לבטל הפקעת 121 דונם מתוך ה-800. בג"ץ פסק כי קיים ספק לגבי תרומתו הביטחונית של המקום, והורה לפנות את היישוב "באין לו חשיבות ביטחונית". הממשלה החליטה לקבל את פסיקת הבג"ץ, ולהעתיק את מקום היישוב צפונה משם, להר-כביר, שם שוכנת אלון-מורה עד היום.
אז היום הרכס ליד רוג'ייב נטוש, אבל לבג"ץ אלון מורה, בסופו של דבר, ובניגוד מוחלט לכוונות העותרים, היו תוצאות חיוביות, דוגמת פעילותה של המשפטנית פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, לאיתור אדמות מדינה ביו"ש. במהלך הפעילות אותרו אלפי דונם של אדמות מדינה לא מעובדות, 200 מטר מאתר רוג'ייב שפונה, לכיוון מזרח. על האדמות הללו קם היישוב איתמר. אילו היו אדמות אלו מוכרות שנתיים לפני-כן, היה היישוב אלון-מורה מוקם עליהן, אבל הר-כביר היה נותר לנצח הר טרשים קירח. בזכות החלטת הבג"ץ על עקירת המקום קמו גם אלון-מורה וגם איתמר. איתמר וגבעותיה, כידוע, מתפרשות היום על הרכס מזרחה עד לפאתי ביקעת הירדן.
מביאליק ועד אביתר
הגרעינים של 'נחלה' נמצאים בימים אלו בשלבי התארגנות. תאריך היעד הוא כ"א בתמוז – בדיוק שנה לפינוי היישוב אביתר. התאריך נקבע ל'הנפת הדגל', אבל לא ברור כמה גרעינים יעלו בדיוק באותו יום, כמה במועדים אחרים, ולאן בדיוק. כל הפרטים הללו ייסגרו בשבועות הקרובים. התהפוכות הפוליטיות של השבוע האחרון לא הביאו לשינוי התוכניות – אדרבא, הם הואצו ביתר שאת. בימים שלישי עד חמישי השבוע, אחרי שהעיתון הזה כבר ירד לדפוס, היו אמורים להתקיים סיורי שטח רכובים לקראת הקמת היישובים החדשים, בעשרות נקודות המתאימות להקמת היישובים. אם נחזור לנוסטלגיה, גוש אמונים הקים כאמור תריסר גרעינים – רק 9 מתוכם עלו בשלב הראשון. אבל הם היו אלו שפרצו את הדרך להתיישבות בכל רחבי יהודה ושומרון עלייתם שימשה בסיס ל-130 היישובים הקיימים היום בכל יו"ש.
כ"א בתמוז, לשם השעשוע ההיסטורי, הוא גם יום פטירתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. זה שכתב בשירו 'אל הציפור' – השיחה שהוא מקיים עם הציפור שהגיעה מארץ ישראל לגולה – את שאלותיו הסקרניות: "וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה - הֲיִתְּנוּ אֶת מֹרָם, אֶת נִרְדָּם?... וּמַה־שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? וּשְׁלוֹם כָּל הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?" אז לפחות לגבי הגבעות אפשר להרגיע את ביאליק: דניאלה עוד רצה עליהם. גם באיזור גבעת הלבונה.
זו גם האסטרטגיה של הרשות הפלשתינית בבניה המתפרעת שלה בשטחי C. אנחנו לומדים מהפלשתינים את שיטת ה'עוד דונם ועוד עז' שהם למדו מאבות הציונות. איך שגלגל מסתובב לו
האסטרטגיה של 'נחלה' היא בדיוק האסטרטגיה שהפעילה את גוש-אמונים ואת מועצת יש"ע לאורך כל השנים, בעזרת מי שהיה אז הפטרון העיקרי שלהם בממשלה – אריק שרון: ליצור רצף של אחיזה יהודית, שישבור את הרצף הגיאוגרפי הפלשתיני ההכרחי להקמת מדינה פלשתינית. זו גם האסטרטגיה שהביאה בשנים האחרונות את תנועת 'אמנה' להקמת חוות חקלאיות בכל רחבי יו"ש, לסגור 'פרצות' טריטוריאליות. למרבה האבסורד, זו גם האסטרטגיה של הרשות הפלשתינית בבניה המתפרעת שלה בשטחי C, הנתונים בכלל תחת שליטה ישראלית מכוח הסכם מדיני. אנחנו לומדים מהפלשתינים את שיטת ה'עוד דונם ועוד עז' שהם למדו מאבות הציונות. איך שגלגל מסתובב לו.
היישובים האמורים לקום באיזור גב ההר, לדוגמה, אמורים לסגור חורים ופרצות ברצף ההתיישבותי מכפר-סבא לאורך כביש 55 - אלפי-מנשה, גינות שומרון, קרני שומרון, קדומים, חוות גלעד, חוות יתדות (חווה חקלאית ליד חוות גלעד שעלתה על הקרקע בלילה בו נרצח רזיאל שבח הי"ד), רכס הסלע – עוד אחד מהאתרים המיועדים של תנועת 'נחלה' בין ברכה ליצהר, היישוב ברכה, חטיבת שומרון, איתמר, ראש יוסף אותו הזכרנו למעלה, אלון מורה, ומשם לבקעה דרך החווה של יצחק סקאלי. דרך מקבילה היא מאיתמר לכיוון גיתית – כביש שבעבר היה דרך עפר, וכיום הוא סלול כמעט לכל אורכו. רצף כזה, ממערב למזרח, שובר את הרצף הפוטנציאלי הפלשתיני צפון-דרום.
עיקרון נוסף הוא להתיישב רק במקומות שאין שום ספק שהם לא אדמה פרטית אלא אדמות מדינה, או אדמות סקר. במקרה האחרון סיפור אביתר מעודד אותם. למרות ששר הביטחון גנץ מעכב את החזרת היישוב בניגוד להסכם שהוא בעצמו חתם עליו, ואפילו לא מכריז על השטח כאדמות מדינה למרות שהיועץ המשפטי אישר זאת בתום הסקר, עצם העובדה שיש מסמך משפטי הקובע שהמקום הוא אדמות מדינה, כבר מעודד. גם אם גנץ לא יעלה את היישוב בחזרה, באיזשהו עתיד יהיו ראש ממשלה ושר ביטחון שיתנו את האישור להחזרת אבייתר – כחוק, עם הגושפנקא של אדמות מדינה.
עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן (ירמיהו ל"א, ד')
דניאלה וייס מאמינה ברוח של העם: "אנשים מרגישים שהדבר הזה עומד באוויר", היא מספרת תוך שאנו נושמים אוויר פסגות ברכס הסלע ליד ברכה. "יש כאן התעוררות. הרמת הראש של הערבים גורמת להדלקת הניצוץ, כשבא גורם מלבה פורצת אש אדירה. אי אפשר לסבול את הרמת הראש של הערבים. לכן יש התעוררות של זוגות צעירים שאומרים 'ניקח גורלנו בידינו, וניצור מהפיכה'".
דניאלה וייס מספרת איך "אחרי ההתנתקות, כשעלינו לנקודה הזו והצבא הוריד אותנו, הרגשנו די לבד. היום אנחנו מקבלים גיבוי הרבה יותר גדול מהיישובים. אין להשוות בכלל את האווירה. אז הרגשנו די בודדים. כאן יישמנו את התפיסה של 'ופרצת'. כאן אמר לי הרב לוינגר זצ"ל: "שימו לב לנקודה הזאת. לא להצטמצם אלא להמשיך אל הרכס". עשינו את זה. קיבלנו גיבוי – ופרצנו.
"יותר מכך. ההתעוררות הציבורית היום לאין ערוך גדולה יותר ממה שהיה בשלבים שאירגנו חוגי בית בימי גוש אמונים. אז, בכל התקופה, קיימנו בין 100 ל-150 חוגי בית. היום, בתנועת נחלה, אנחנו מארגנים כמה עשרות חוגי בית בכל שבוע. עד כ"א בתמוז נעבור את ה-200 ו-300 חוגי בית".
זו גם האסטרטגיה של הרשות הפלשתינית בבניה המתפרעת שלה בשטחי C. אנחנו לומדים מהפלשתינים את שיטת ה'עוד דונם ועוד עז' שהם למדו מאבות הציונות. איך שגלגל מסתובב לו
ניסיונות ההיאחזות במקום לפני 15 שנה כיישוב אמנם נכשלו, אבל במקביל למאבק ניטעו כאן כרמים של יקב טורא, כך שנוכחות יהודית נשמרת כאן, אם לא כיישוב אזי ככרמים. גם היישוב 'כרם רעים' בבנימין התחיל ככרם, כפשוטו. היום גרות שם 120 משפחות, ובסוף הקיץ צפויות לבוא עוד כ-80.
"אנחנו לא נאבקים בממשלה. אנחנו מרוממים את הממשלה", מבקשת דניאלה להדגיש, "בדיוק כמו שגוש אמונים פעלו: אנחנו גורמים לממשלה להבין שהעם רוצה להתיישב בכל רחבי ארץ ישראל. מול הלחצים של העולם, צריכים לחצים של עם ישראל".
העפתי מבט מרכס הסלע לבתים רבי הקומות של היישוב ברכה. לפני 30 שנה ביקרתי ביישוב, שהכיל כמה בתים וכמה קראוונים. פרנסי היישוב תינו באזני את צרתם, שהיישוב שמנה פחות משני מנייני משפחות לא מצליח לגדול. אנשים לא מגיעים. איך אפשר לשכנע אותם לבוא? – היום היישוב ברכה מונה 450 משפחות. מספר כל תושבי ברכה של שנת תשנ"ב מאכלס בקושי בית אחד ביישוב.