נשיא על מים דיקטטורים

'נשיא על מים סוערים' בהוצאת 'ידיעות ספרים' הוא שם ספרו של הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ראובן ריבלין, שהיה נשיא עממי אבל שנוי במחלוקת. המחנה הלאומי, זה שריבלין בא מתוכו, התאכזב ממנו קשות בתקופת נשיאותו, בעוד שהמחנה היריב, אנשי תנועת העבודה והשמאל הציוני, נשאו אותו על כפיים.

לכן היה זה מסקרן, מאד מסקרן, לקרוא את נקודת מבטו של ריבלין הן על תקופת כהונתו, והן לגבי המציאות במדינת ישראל בכלל.

בצד הגילויים המרתקים תמיד כמו בכל ביוגרפיה, מעלה ריבלין לא מעט תמיהות בעמדות שהוא מציג, בעצם עוד מימי ימי כהונתו כנשיא.

נתחיל בנושא המלווה את מדינת ישראל מיום הקמתה, אבל כבש את סדר היום במיוחד בשנים האחרונות, למעט המלחמה הנוכחית: מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ריבלין מזהיר (עמ' 205) כי "הדמוגרפיה משחקת במקרה הזה תפקיד משמעותי, מפני שבפועל שיעור האנשים שאינם מאמינים בדמוקרטיה לכל האזרחים ללא הבדלי דת, גזע או מגדר, או אינם מבינים את משמעויותיה של הדמוקרטיה, הולך וגדל עם השנים". ומה הם לא מבינים? רשות הדיבור לחבר ריבלין: "אלה אינם מבינים ש'הרוב קובע' אינו עיקרון דמוקרטי, ושבדמוקרטיה הרוב אחראי לשמור על זכויות המיעוט".

אני מודה שקראתי את השורה הזאת, שפשפתי את עיני, קראתי שוב ושוב שפשפתי את עיני – ולא הצלחתי לרדת לעומק כוונתו של הנשיא העשירי. מה זאת אומרת "הרוב קובע אינו עיקרון דמוקרטי?". אותי לימדו משחר לימודי האזרחות בתיכון ש'הרוב קובע' הוא יסוד הדמוקרטיה!! שדמוקרטיה היא קודם כל בחירות חופשיות להנהגה, ותוצאת הבחירות היא שהגורם שקיבל את רוב הקולות – בין אם זה נשיא שנבחר ישירות או פרלמנט או ראש עיר או מועצת עיר – הוא הקובע.

ואם הרוב לא קובע – אז מי כן קובע? מר ריבלין מייסד כאן דמוקרטיה מאד משונה, דמוקרטיה דיקטטורית להפליא. בדיוק כמו שראינו בהתנהגות המערכת המשפטית כולה מאז ההפיכה המשפטית האמיתית של אהרון ברק: דמוקרטיה היא דיקטטורה. דיקטטורים הם 'דמוקרטים'.

הרוב, כפי שאומר ריבלין, אכן אחראי לשמור על זכויות המיעוט, על כך אין ויכוח. אבל האחריות הזאת נובעת מכך – שהוא הגורם הקובע.

צודק ריבלין בהמשך אותו משפט, ש"רק גורם עצמאי יכול להגן על הפרט מפני עריצות הרוב, וגורם עצמאי זה הוא בית המשפט, לצד שומרי הסף". אבל גם זה בתנאי אחד: שבית המשפט פועל ביושר ובהגינות, מתרחק מפוליטיקה, וכמוהו שאר שומרי הסף. מה שפעמים רבות, רבות מדי, לא קורה במדינת ישראל.

"אויב בפתח", מזהיר ריבלין (עמ' 223), "ואנחנו לא מקשיבים לקולות. אויב בפתח ואנחנו בוחרים שוב ושוב ליפול אל תהומות שקר, חוסר ענייניות, שרלטנות ואחיזת עיניים... עלינו להשיב את האמון בשומרי הסף שלנו כולם. במערכת המשפט שלנו, במבקר המדינה, בעיתונות, בכל המנגנונים שהקמנו ביזע ובמקצועיות רבה לאורך השנים והפקרנו לגחמות פוליטיות שונות. כל עוד הפרדת הרשויות בישראל ממשיכה להתקיים ללא חוקה, ימשיכו ויתהוו זליגות דרמטיות יותר ויותר בין רשות לרשות".

אמת ויציב! ריבלין רק מתעלם מנקודה אחת: אין שום אפשרות להשיב את האמון במערכת המשפט, כל עוד זו בעצמה זולגת זליגות דרמטיות לרשות המחוקקת, ומפילה אותנו אל תהומות של שקר, חוסר ענייניות, שרלטנות ואחיזת עיניים. כמו למשל התנהלותו של נשיא בית המשפט הנוכחי יצחק עמית, שמהנדס לו מראש ליהוק מתאים של הרכב בית משפט שיוכל לקבל את ההחלטות שהוא מעוניין בהם מראש, וקובע דיון משמעותי של בג"ץ בנושא פוליטי לחלוטין – מינוי נציב שירות המדינה - יום אחרי שאחד ממתנגדיו פורש לגמלאות, כדי שאותו שופט לא יכשיל את ההחלטה שהשופט עמית מעוניין מראש לקבל אותה.

הסתה נגד חוק הלאום

"בכל שנותי כנשיא", כותב ריבלין (עמ' 15), "פניתי קודם כול לעולם, כאדם לאומי וליברלי, הסברתי את הקונפליקט בהגדרתה של מדינת ישראל, שאני מאמין בה בכל לבי כמדינה יהודית ודמוקרטית-ליברלית. כלומר, מדינת לאום יהודית, שמבחינת זכויות הפרט היא מדינת כל אזרחיה".

יופי של הסבר. מה שלא ברור לי זה איך התלהבותו ממדינת ישראל כמדינת לאום יהודית, מתיישבת עם התנגדותו הגורפת לחוק הלאום, שבא לחזק ולקבע בדיוק את הנושא הזה, של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית. ריבלין, למרבה הצער, משתלב כאן עם ההסתה הערבית נגד חוק הלאום, כשהוא קובע (עמ' 16) כי "חוק הלאום שחוקק בתקופתי כנשיא היה סטירת לחי גדולה לא רק לערבים המוסלמים שצריכים להכיר בנו רק כמדינה יהודית, אלא גם לאלה שקשרו את גורלם לישראל, כמו אחינו הדרוזים שמשרתים בצבא בשיעורים גבוהים הרבה יותר מאזרחי ישראל היהודים – 90 אחוז ומעלה, לעומת 60 אחוז ומטה בהערכה אופטימית. רבים מהם שילמו בחייהם, בגופם ובנפשם על הגנת המולדת – כולל במלחמה שהתרגשה עלינו מעזה באוקטובר 2023...".

והוא חוזר על עמדתו בעמ' 199: "צחוק הגורל הוא שחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שפגע באופן משמעותי במיעוטים בישראל, עבר ללא חוקה וקבע באופן היסטורי שמעמדה של השפה הערבית, כמו גם מעמדם של הערבים בישראל – ובכללם הדרוזים, התורמים למדינה לא פחות ואף יותר מקבוצות אחרות – שונמך".

יש רק בעיה אחת בתיאור הזה: אין כאן שמץ של אמת. אין בחוק הלאום ולו סעיף אחד שמשנמך את מעמד העדה הדרוזית או כל עדה אחרת במדינה. אני מציע לריבלין, או לכל מתנגד אחר של חוק הלאום, שיצטט לי סעיף אחד מהחוק – לא ביקשתי שניים, אחד מספיק – שהמשמעות שלו היא מתן עדיפות כלשהי לאזרח יהודי על פני אזרח שאינו יהודי.

חוק הלאום בכלל לא מתייחס לאזרחים אלא למדינה, לאופיה ולציביונה. החוק קובע את מעמדם של ארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית של העם היהודי, ושל דגל המדינה, סמל המדינה, ההמנון, קביעת ירושלים כבירת המדינה, מעמד השפה העברית (כולל קביעה שלשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה), קיבוץ גלויות, הקשר עם העם היהודי, הלוח העברי וימי השבתון לפי הלוח העברי, והתיישבות יהודית.

הסעיף האחרון מכוון בעיקר לשופטי בג"ץ, כי בחלק מהפסקים שלהם אין ביטוי לעובדת היותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי. הרי החוק הזה לא היה נולד בכלל, אלמלא פסק הדין בבג"ץ קעדאן, שחייב את היישוב הקהילתי קציר בוואדי ערה, להקצות מגרש למשפחת קעדאן מבאקה אל גרביה, בטענה ש"מדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד מהווה אפליה אסורה". חוק הלאום נועד קודם כל לשופטי העליון - להבהיר להם מהי מדינת ישראל. רק בגלל בג"ץ נאלצה הכנסת לקבוע בחוק דברים שהם מובנים מאליהם.

צריך דמוקרטיה – אבל לא אצל הפלשתינים

מעניין שכשריבלין מציג הצעה לעתידה של עזה, הוא מתאר כך: "עלינו להישיר מבט לעובדה, שאבו מאזן סיים את תפקידו ההיסטורי, ושבחירות ברשות הפלשתינית בעת הזו יביאו לעליית חמאס, שהוא סכנה לרשות עצמה ולאיזור כולו. לכן בהסכמה של כל מדינות האזור ואלה המשתתפות בעיצוב המציאות האזורית, יש לפעול למינוי מחליף מוסכם לאבו מאזן כמו סלאם פיאד, להסדיר מחדש את מהלך החיים באזורי A B ועזה, ולמצב סידורי ביטחון איתנים חדשים".

למנוע בחירות ולכפות מנהיג מבחוץ – זה בדיוק ההיפך מדמוקרטיה שריבלין מטיף לה באדיקות לכל אורך ספרו. אז פתאום כשדמוקרטיה היא גורם מפריע, אפשר לוותר עליה? אדרבא, חובה לקיים בחירות לרשות הפלשתינית. ואם החמאס יזכה כמו שריבלין חושש, זו ההוכחה הטובה ביותר לאופיו של הציבור הערבי ביש"ע, ולהבנה איך להתנהג כלפיו.

ריבלין יוצא, באופן לא מפתיע, נגד עוצמה יהודית, ומספר (עמ' 212) כי "פעם המשיחיים היו מחוץ לגדר. היה לנו בזמנו פוליטיקאי קיצוני עד מאוד, מאיר כהנא שמו. איש מוזר למדי, אשר מנחם בגין התלבט ממושכות בנוגע אליו וסירב להכניסו לממשלה. אך לבסוף, באישור חבריו לקואליציה, הסכים לקבל את האפשרות שכהנא יתמוך בממשלה מבחוץ. בכנסת כהנא היה מוקצה". זכרונו של ריבלין במקרה הזה, למרבה הצער, בגד בו. כהנא נבחר לראשונה בבחירות 1984 – שנה אחרי פרישת בגין, כאשר יצחק שמיר עמד בראשות הליכוד. שמיר לא נזקק כלל לתמיכת כהנא מבחוץ – הוא הקים ממשלת אחדות עם העבודה בראשות שמעון פרס.

ריבלין מסכם (עמ' 216): "היום אנחנו חמישה שבטים וכולנו אחראים למדינת ישראל, שיש בה יהודים, מוסלמים ונוצרים, במדינה המוגדרת בלי היסוס כמדינה יהודית, בה שוויון זכויות לכל אזרחיה, המוכנים ומסכימים לקבל את מהותה כמדינתו של העם היהודי". מה שמעורר את השאלה האם אנשים כמו איימן עודה ואחמד טיבי, שבמפורש לא מוכנים ומסכימים לקבל את מהותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי (הם דוגלים במוצהר להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה תוך ביטול אופיה היהודי-ציוני), ראויים גם הם לשיוויון זכויות? חבל שריבלין משאיר את השאלה הזו ללא תשובה.

האזהרה ההגיונית של השייח' מחברון

אי אפשר לסיים בלי להתייחס לשני גילויים חשובים של ריבלין. הראשון – שעליית שרון להר הבית ערב ראש השנה תשס"א, האירוע שנחשב כמחולל המלחמה עם הפלשתינים הקרויה 'האינתיפאדה השניה', תואמה מראש הן עם הצמרת הישראלית והן עם הוואקף (עמ' 100): "ראש הממשלה אהוד ברק, המפכ"ל יהודה וילק, וראש השב"כ יעקב פרי... ראו בחיוב את עצם קיום הסיור, כדי לעמוד על הנזקים וההרס של כל סממן ארכיאולוגי-יהודי בהר הבית, וכדי לבטא ריבונות ישראל על כל חלקי ירושלים, עם אוטונומיה של האסלאם בניהול סדרי התפילה למוסלמים בהר.

"קודם הסיור תיאמתי את הדבר עם הוואקף, וסוכם כי נבקר בכל המקומות שבהם נעשות חפירות ארכיאולוגיות, כולל בתוך המסגד..."

ועוד תיאור מדהים מימים רחוקים יותר, מלחמת ששת הימים, כשריבלין היה קצין המודיעין של חטיבת ירושלים ששיחררה את חברון. משה דיין ביקש פגישה עם ראש עיריית חברון מוחמד עלי ג'עברי, שכונה 'השועל הערום', ושמע מפיו את ההצהרה הבאה:

"אני מתחנן לפניך, אל תשחקו את היהודים האדיבים. אם תגלו סימני חולשה או הבלגה על התפרצויות, יהיו כאן בעיות. אני לא רוצה ש-1929 תחזור, רק באופן הפוך, מפני שאני יודע שאתם רחמנים עד שנמאס לכם, ואתם מגיבים".

ולא ידע השייח' אללה ירחמו, שבכך ניבא בדיוק את ההתרחשויות בעזה 56 שנה אח"כ, בטבח שמחת תורה ובמה שבא בעקבותיו.