הידיעה המשמחת-עצובה על החזרת גופתו של חלל צה"ל מקרב סולטן יעקוב, צבי פלדמן ז"ל, התקבלה סמוך מאד לשני תאריכים מאד משמעותיים בהיסטוריה של ישראל-לבנון, שניהם לפני 40 שנה בתאריכים מאד סמוכים: הנסיגה מרוב שטח לבנון לרצועת הביטחון – נסיגה שנחשבה אז ל'יציאה מלבנון', ו'עיסקת ג'יבריל'.
האירועים הללו הם תולדה של המלחמה השישית בתולדות המלחמות (מאז הפסקנו לספור) - מבצע שלום הגליל משנת תשמ"ב, 1982 – המלחמה שקיבלה לימים את השם 'מלחמת לבנון הראשונה', כי 24 שנים אחריה היתה מלחמת לבנון השניה.
מתעלולי שר ההיסטוריה (אין באמת שר כזה; זה שם קוד לדרך ניהול העולם של הקדוש ברוך הוא): במהלך המלחמה התרחש אירוע שולי יחסית למהלכים העיקריים של המלחמה: ב-4 בספטמבר 1982 נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי מחבלים שנתקלו בהם באקראי. קורה. בכל מלחמה נופלים שבויים. אבל את השבויים הללו היה צריך להחזיר הביתה. שישה מהשבויים שוחררו ב-23 בנובמבר 1983 בעיסקת חילופי שבויים, שבה שיחררה ישראל 4,700 עצורים ביטחוניים ממחנה אנסאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל.
עיסקה נוספת נערכה בדיוק לפני 40 שנה, בראש חודש סיוון תשמ"ה, 21 במאי 1985: 'עיסקת ג'יבריל', במסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל, תמורת שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל - שני השבויים הנותרים מבין שמונת חיילי הנח"ל, ולוחם השיריון חזי שי, שנישבה בקרב סולטאן יעקוב, הקרב שהסתיים עם שלושה נעדרים, שניים מהם כבר הובאו לקבורה בישראל: זכריה באומל בכ"ח באדר ב' תשע"ט, 4 באפריל 2019, והשבוע צבי גם פלדמן - ה' יקום דמם. בע"ה לא ירחק היום וגם יהודה כץ הי"ד יובא לקבורה בארצנו.
הרוצחים ששוחררו בעיסקת ג'יבריל היו עם מאות ליטרים של דם יהודי על ידיהם. נזכיר רק אחד מהם: אתמול בערב, ערב ל"ג בעומר, מלאו 45 שנה לאחד הפיגועים הקשים בהיסטוריה של הטרור הפלשתיני: רצח ששת הבחורים ליד בית הדסה בחברון, בליל שבת, י"ז אייר תש"מ, 3 במאי 1980. אחד מחברי חוליית המרצחים משמש כיום כראש עיריית חברון - תייסיר אבו סנינה. הוא נדון למאסר עולם אך השתחרר לאחר שנים בודדות במסגרת עסקת ג'יבריל.
כשנעשתה עיסקת ג'יבריל, הוצע לשר הביטחון דאז יצחק רבין, לכל הפחות לגרש את המחבלים המשוחררים. רבין התנגד. הוא טען שדווקא השארתם ביו"ש תאפשר לישראל לפקח עליהם ביתר יעילות. בתוך שנתיים היו אותם מחבלים משוחררים מחוללי האינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987 – על כל השלכותיה העתידיות: הסכם אוסלו, הקמת הרשות הפלשתינית, הנסיגה מחברון וכו'.
"אין עוד ספק שמשוחררי העיסקה ההיא שיחקו תפקיד מרכזי באינתיפאדה", כותבים זאב שיף ואהוד יערי בספרם 'אינתיפאדה' (עמ' 198). "לפי הערכות מוסמכות, יותר משליש מביניהם חידשו את פעילותם המחתרתית בצורה זו או אחרת בתוך שנה בלבד ממועד יציאתם לחופשי. רוב הנותרים נכנסו לפעולה כמעט ללא שהיות, עם פרוץ גל המהומות הראשון... לימים התפאר ג'יבריל, ובצדק, שמבצע זה זרע את זרע ההתקוממות". בתוך שנתיים היתה 'עיסקת ג'יבריל' לדלק שהניע את מנוע האינתיפאדה.
האינתיפאדה הראשונה, כבר היא, יצרה מציאות בלתי הפיכה ביש"ע. עם ישראל, בהמוניו, הדיר רגליו מחבלי ארץ-ישראל. מי שלא גר במקום – לא הגיע. בני משפחה, חברים, סתם קרובים, כולם התרחקו משטחי יהודה ושומרון. פסקו בבת אחת הטיולים לשדות החיטה המוזהבים של עמק דותן, אל עתיקות סבסטיה היא העיר שומרון המקראית, אל יער אום-צפא היפהפה שבחבל בנימין, אל האתר הארכיאולוגי הנשגב בהרודיון, ואל קברי האבות במערת המכפלה בחברון.
שטחי יש"ע הפכו באותן שנים ל'ארץ המתנחלים'. מלבדם איש כמעט לא ביקר שם.
המציאות הזו, הזרות והניכור שגילה עם ישראל בהמוניו כלפי יהודה שומרון וחבל עזה, הכשירו את הנכונות להמירם בהסכם מדיני, וממילא הכשירו את הנכונות הכללית באמצע שנות התשעים לקבל את הסכם אוסלו הנורא, שהביא לאובדן חלקים נרחבים מיהודה ושומרון. קו ישר נמתח בין מבצע 'שלום הגליל' לבין 'הסכם אוסלו' – בין הרצון לחזק את אחיזתנו ביו"ש, לבין המהלך שגרם לאובדן שטחים נרחבים ביהודה ושומרון. לוּ היו המחבלים דאז מגורשים, ייתכן שכל המהלכים האסוניים הללו היו נמנעים מאיתנו.
חשוב לזכור: רק גורם אחד בלם בשטח את כתמי הנסיגה שהתפשטו על מפת יו"ש ככתמי גריז מזוהמים: ההתיישבות היהודית!
מרצועת הביטחון ועד ל'פרימטר'
וישנו התאריך השלישי, אף הוא תולדה של מלחמת לבנון הראשונה: בחודש הבא תציין מדינת ישראל 40 שנה לכינון 'רצועת הביטחון' בדרום לבנון – מונח שבמשך 15 שנה היה רווח על כל לשון בישראל, ומזה חצי יובל שנים שכחנו ממנו. היום קוראים לו בשם הלועזי 'פרימטר'. בכ"א בסיוון תשמ"ה, 10 ביוני 1985, השלים צה"ל את היערכותו על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה. הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מרונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביה. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון, שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה.
בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים. יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך מעברי 'הגדר הטובה': מעבר ראש הנקרה, מעבר בירנית, מעבר תורמוס, מעבר תבנית, שער עגל ושער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי.
15 שנה התקיימה רצועת הביטחון, עד לנסיגה המלאה של צה"ל מלבנון בחודש אייר תש"ס, 24 במאי 2000. חיזבאללה חגג ניצחון, נסראללה נשא את נאום 'קורי העכביש', ומאז ההיסטוריה ידועה: מלחמת לבנון השניה, 18 שנות השקט שלפני הסערה הנוראה, מלחמת שמחת תורה שפגעה קשות ביישובי גבול הצפון – אבל יותר מכך בכפרים הלבנונים ובחיזבאללה עצמו, שהפסיק להיות גורם משמעותי בלבנון. השבוע דווח, למשל, שממשלת לבנון החדשה, בתמיכת ארה”ב, פתחה במאמצים נרחבים להגביל את השפעתו של חיזבאללה בכל רחבי המדינה, כולל השתלטות מחדש על נמל התעופה הבינלאומי רפיק חרירי בביירות. שדה התעופה שימש במשך שנים כנתיב מרכזי להברחות ולפעילות כלכלית של חיזבאללה. הוול סטריט ג’ורנל דיווח כי על פי גורמי ביטחון לבנוניים, עשרות עובדי שדה תעופה שהיו מזוהים עם חיזבאללה פוטרו וחוקי איסור הברחות נאכפים בקפדנות.
בנוסף לכך, טיסות מאיראן, מקור מימון של חיזבאללה, מושעות מאז פברואר. רק לפני שנה - מי ידע שכך יהיה?
כור אטומי למדינה ערבית לפני נורמליזציה בצל מלחמה קשה
החלטתו של נשיא ארה"ב, לספק כור גרעיני למדינה ערבית בה ביקר, עוד לפני נורמליזציה בינה לבין ישראל, וזאת כשקולות המלחמה עוד מהדהדים ברקע, הביאה את ראש הממשלה להגיד לנשיא האמריקני, רפובליקני אוהד ישראל ביסודו, מלים כדורבנות: "כורים כאלה יכולים לבנות תשתית, שתפתח אפשרויות לכל מיני כיוונים. בשביל ישראל טמונות כאן סכנות נוראות. אם לצרכי שלום – למה זקוקה המדינה הזאת לכורים? כל הנפט הערבי עומד לרשותה. מה מניע אותה לבקש כורים כאלה, זולת רצונה לבנות תשתית לדברים, שאסור לפתח אותם?"
זה לא קרה השבוע, אלא לפני 51 שנים, בכ"ו בסיון תשל"ד, 16 ביוני 1974. נשיא ארה"ב היה ריצ'רד ניקסון, ראש ממשלת ישראל היה יצחק רבין, והמדינה שעמדה לקבל את הכור הגרעיני האמריקני היתה מצרים, 3 שנים לפני ביקורו ההיסטורי של הנשיא המצרי סאדאת בישראל, 5 שנים לפני שנחתם הסכם השלום בין שתי המדינות. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, רק 8 חודשים לפני כן, על אלפי חלליה ועשרות אלפי פצועיה, עוד ריחפה באוויר המדינה כטראומה רחוקה מריפוי. מצב הרוח הלאומי היה על הקרקע.
ההיסטוריה, לפעמים אפילו בפרטי פרטיה, חוזרת לא פעם על עצמה. אבל במקרה הזה, לא ממש במדוייק. כי הנשיא ניקסון, בביקור שערך במזרח התיכון חודשיים לפני התפטרותו, לא דילג אז על ישראל. כנשיא שהיה מסובך עד צוואר בפרשת 'ווטרגייט' (הפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית היריבה לפני בחירות 1972, שנעשתה, כך התברר לימים, בידיעתו, ומאז העניקה לכל שערוריה ציבורית את הסיומת 'גייט', ראה פרשת 'קטארגייט' של ימינו), היה זקוק נואשות להצלחות במזרח התיכון, כדי שיוכל להציגן בפני הציבור האמריקני, שרובו ככולו דרש את הדחתו.
לירושלים הגיע ניקסון אחרי ביקור בסעודיה, סוריה ומצרים. בקהיר הוא הפתיע את ישראל כשהבטיח לנשיא מצרים סאדאת שארה"ב תממן לו כור גרעיני. מצרים, כאמור 3 שנים לפני ביקורו של סאדאת בישראל, היתה אז עדיין האוייב העיקרי של מדינת ישראל (ואיראן, למרבה האירוניה, אחת מידידותיה הקרובות באיזור). כור גרעיני בידי מצרים, גם אם למטרות ייצור חשמל, היה הדבר האחרון שישראל השתוקקה לראות. הנושא העיב על ביקורו של הנשיא האמריקני. בספרו 'פנקס שירות' (עמ' 429) מתאר רבין את הדברים שאמר לנשיא ניקסון בשיחתם בירושלים: "כורים כאלה יכולים לבנות תשתית, שתפתח אפשרויות לכל מיני כיוונים. בשביל ישראל טמונות כאן סכנות נוראות. אם לצרכי שלום – למה זקוקה מצרים לכורים? כל הנפט הערבי עומד לרשותה. מה מניע את מצרים לבקש כורים כאלה, זולת רצונה לבנות תשתית לדברים, שאסור לפתח אותם?"
ניקסון חייך: "ישראל תהיה בסדר... היא תתפתח... אנו יודעים כמה טובים אתם בשטח זה. הבה נהיה הגונים וישרים איש עם רעהו... יש לנו הסכמים כאלה עם 28 מדינות. הבעייה היא להבטיח שלא תהיה נזילה של חומר בקיע למטרות אסורות. אנחנו יודעים לפקח על הכורים, שאנו מספקים. אין מדינות רבות, שיודעות כמונו את מלאכת הפיקוח. המדינות האירופיות אינן יודעות לפקח. החששות בעניין זה הם קטנים ביותר".
רבין מוסיף ששר הביטחון שמעון פרס הביע חשש משיתוף פעולה בין הודו למצרים בנושא הגרעיני. קיסינג'ר הרגיע אותו: "אנחנו יודעים מה קורה בהודו. אין לה שום כוונה להפיץ מידע לכל מדינה אחרת".
הודו אולי לא הפיצה את המידע הגרעיני, בוודאי לא למצרים, אבל בשבוע האחרון עמד העולם כולו בחשש מפני המלחמה המחודשת שפרצה בין הודו לפקיסטן – שתי מדינות בעלות נשק גרעיני.
בסופו של דבר, לרווחתה של מדינת ישראל, מצרים לא קיבלה את הכורים מארה"ב. נקווה שגם כאן ההיסטוריה תחזור על עצמה.