אז בליכוד כבר הוחלט שלא לתמוך בחוק האזרחות שהציגה שרת הפנים איילת שקד: הארכת תוקף החוק השולל מתן אזרחות ישראלית או תושבות בישראל לפלסטינים, תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה, שהם בני זוג של אזרחים ישראלים. בליכוד לא יתמכו בשום חוק של הממשלה הזו, ולא משנה מהו. זה המסר שהם שידרו השבוע לעולם.
מדובר, להזכיר, בתיקון לחוק המאורך פעם בשנה, שעומד לפוג בעוד מספר שבועות. בקואליציה בנו על תמיכת הליכוד, מתוך הבנה שאין סיכוי לקבל את תמיכת רע"מ למהלך. אבל כשאיילת שקד צייצה בשבוע שעבר בטוויטר, כי "אני לא מעלה על דעתי שהאופוזיציה תפגע בביטחון המדינה בשם משחקים פוליטיים. אני בטוחה שהם יגלו את הבגרות הנדרשת ויתמכו בחוק. אין לי ספק שראש האופוזיציה יקיים את דבריו שבענייני ביטחון ישראל 'אין אופוזיציה ואין קואליציה, בעניין הזה כולנו בחזית אחת'", גורם עלום בליכוד מיהר להגיב: "אנחנו האופוזיציה צריכים לנהוג ביד ברזל ולא להוות רשת הביטחון של הקואליציה הרעה והמסוכנת הזאת. לממשלה הזאת אין לגיטימציה ואנחנו צריכים לפעול יחד על מנת להפיל אותה ויפה שעה אחת קודם". ואם אתם רוצים להבין בדיוק מה הבעיות עם החקיקה הזו, אני שוב מפנה אתכם לטור המצויין של אשר כהן בהמשך הגיליון.
ואני נזכרתי, שבסרט הזה כבר היינו.
לפני למעלה מ-26 שנים, בחודש אייר תשנ"ה, מאי 1995, עמד הליכוד בפני מציאות מאד דומה. גם אז מנהיג הליכוד וראש האופוזיציה היה בנימין נתניהו. הממשלה היתה ממשלת רבין, שהביאה לעולם את הסכם אוסלו. הימים היו ימי המשא ומתן על הסכם אוסלו ב' – מימוש תוכנית האוטונומיה במרחבי יהודה ושומרון.
דווקא באותם ימים, אישר ראש הממשלה הפקעת קרקעות של פלסטינים באיזור בית-חנינא בצפון ירושלים, לצורך הרחבת שכונת רמות, ובבית-צפאפא בדרום ירושלים לטובת בניית שכונת גבעת המטוס. לא משהו דרמטי, סך הכל 535 דונם. אבל שתי המפלגות הערביות שהעניקו לרבין את ה'גוש החוסם' לממשלת הימין, חד"ש ומד"ע, הגישו הצעת אי-אמון בממשלה, בשל הפקעת אדמות במזרח-ירושלים לטובת בניה יהודית, בטענה שהמהלך יהרוס את התהליך המדיני עם הפלסטינים, ויביא לקריסת הסכם אוסלו.
באותן שנים, עוד לא באה לעולם 'הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית', כמו היום, שמחייבת את מגישי ההצעה להציג ראש ממשלה חלופי. ברגע שהוכרז על אי-אמון בממשלה, כל רוב מקרי היה מספיק להפלתה. היה ברור שללא המפלגות הערביות, לא יהיה רוב לקואליציה בראשות רבין. מי שיכול היה להציל את הקואליציה היה הליכוד. רבין האמין, שכיוון שמדובר בנושא של בניה בירושלים, הליכוד לא יצביע נגד הממשלה.
אבל נתניהו החליט אחרת. הוא זיהה הזדמנות להפיל את ממשלת רבין, גם על חשבון בניה בירושלים, והחליט להצטרף להצעת האי-אמון של המפלגות הערביות. שיתוף הפעולה עם מפלגות ערביות, אנטי ציוניות, לא היווה שום בעיה בעיני נתניהו בניסיון להפיל את הממשלה, גם כאשר היה מדובר בנושא שהוא בנפשו של הימין ובקונסנזוס ציוני – בניה בירושלים בירת ישראל.
מליאת הכנסת התכנסה לדון בהצעה בכ"ב באייר תשנ"ה, 22 במאי 1995. הטיעונים שהעלו מגישי ההצעה הערבים מזכירים מאד את הטיעונים מהחודש שעבר. "הממשלה החליטה להעלות את ירושלים באש", טען ח"כ האשם מאחמיד מחד"ש. "הממשלה הזאת מבקשת להציף את ירושלים המזרחית בשכונות יהודיות וכך להכריע כבר היום את הוויכוח והדיון על גורל ירושלים המזרחית". ח"כ עבד-אלוהב דראושה ממד"ע היתנה במפורש את המשך תמיכת מפלגתו בממשלה, בביטול ההפקעות שהיו בבית-חנינא ובבית-צפאפא, הכרזה על ביטול כל ההפקעות שהיו לאחרונה והתחייבות שלא תהיינה הפקעות בעתיד.
ואז עלה שר החוץ שמעון פרס על הבמה, והדהים את הנוכחים: "אני רוצה לקרוא את החלטת הממשלה שהתקבלה לפני רגעים ספורים: שר האוצר ישעה את ההחלטה בדבר ההכרזה על הפקעת הקרקעות של 535 דונם בירושלים. הממשלה מחליטה על הקמת צוות שרים בראשות ראש הממשלה לבחון את נושא הפקעת הדונמים האלה בירושלים". בעקבות הודעתו של פרס, מיהר האשם מחאמיד מחד"ש להודיע כי "נוכח היענות הממשלה לפניית חד"ש, לדרישה לשנות את החלטתה בנושא ההפקעות בירושלים המזרחית, והשעיית ההפקעות, עקב ההודעה של כבוד שר החוץ, חד"ש מסירה את הצעת האי-אמון שהגישה".
אביגדור ליברמן סיפר לפני כשנתיים בפוסט שהעלה בפייסבוק, שכאשר שמע על ההחלטה של נתניהו ירד בבהלה מהקומה ה־13 במצודת זאב לקומה ה־12, לחדרו של נתניהו, והזהיר אותו שזו שגיאה חמורה ושהליכוד יכול לשלם מחיר יקר על ההחלטה הזאת. נתניהו הפסיק אותו וענה באופן סמכותי ובטוח: "איווט, כשיש הזדמנות להפיל את היריב הפוליטי מהשלטון - לא חושבים פעמיים".
התוצאה היתה שגם הפקעת הקרקעות הוקפאה ולמעשה בוטלה, וגם ממשלת רבין נותרה על כנה. אני חושב שאת הסיכום הקולע ביותר הביע ח"כ חנן פורת ז"ל, אז עדיין במפד"ל: "זהו יום אומלל, יום אומלל לקואליציה, יום אומלל לאופוזיציה, ובעיקר יום אומלל לירושלים. אני מוכרח לומר, שאני חש היום, גם כבן לעם הזה, ערב יום ירושלים, תחושת תסכול נוראה".