כשבני ראשי הישיבות התגייסו לביצורים ב'גדוד טוביה'

שעה ששורות אלו נכתבות, מוצאי יום שלישי, עוד לא ברור אם הבחירות אכן הוקדמו בגין חוק הגיוס. דומה שמתחיל להתפתח קונסנזוס, גם בציונות הדתית, שממשלה שמאשרת המשך השתמטות של אלפי חרדים מגיוס, לא ראויה להמשך כהונתה.

כך או כך, אין מי שיחלוק שנושא גיוס החרדים בנה חומה בלתי חדירה, נכון לעכשיו, בין רוב אזרחי ישראל לבין המגזר החרדי. יש אמירות רבות שהשמיעו פוליטיקאים במרוצת השנים, שאפשר להתווכח על הלגיטימיות ועל ההיגיון שלהם. משפט שבוודאי לא לגיטימי הוא 'נמות ולא נתגייס'. גם גדולי הסניגורים של החרדים בציונות הדתית, בוודאי במגזר אבל גם במפלגה, מתקשים למצוא צידוק לאמירה הזו.

נקודת מבט מעניינת וייחודית בנושא גיוס בני ישיבות לצה"ל, מביא הרב מנחם הכהן, מי שהיה רב תנועת המושבים ורב ההסתדרות, וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, בספרו החדש 'למען אחי ורעי'. פעמיים עוסק הרב הכהן בספרו (גילוי נאות: הייתי שותף פעיל בכתיבת הספר) בסוגיה הזו.

בפעם הראשונה הוא מספר על עצמו, כתלמיד ישיבת חברון במלחמת העצמאות, שהתגייס ליחידה מיוחדת, מעין חטיבת החשמונאים מודל תש"ח, שנקראה 'גדוד טוביה' (עמ' 37): "כרבים מחבריי, תלמידי ישיבת חברון, הצטרפתי לגדוד טוביה שפעל בירושלים עם קום מדינת ישראל, בחודשים מאי נובמבר 1948, ונודע גם בשם גדוד בני הישיבות. המטרה הייתה לשלב את בני הישיבות החרדיות שהתגוררו בירושלים במערך ההגנה על העיר. הגדוד פעל על פי הסכמה בין המרכז למִפְקַד העם (הגוף שעסק בגיוס לצה"ל) לבין ועד הישיבות. הסיכום שאליו הגיעו הצדדים היה כי עקב מצב החירום יגוייסו בני הישיבות הכשירים – כהוראת שעה, לא באופן קבוע – ליחידה שתעסוק בביצורים, אך לא תילחם. למפקד הגדוד מונה טוביה ביר, בן עשרים ושלוש, חבר ההגנה, בן למשפחה דתית, בוגר בית הספר חורב וישיבת קול תורה, ומדריך בתנועת הנוער החרדי עזרא. בגדוד שירתו רבים מבני כל הישיבות בירושלים, ומכל קצות הקשת הישיבתית – ליטאים לצד חסידים, ו'קוקניקים', תלמידי ישיבת מרכז הרב. כך שירתו בגדוד בני אדמו"רים, בני ראשי ישיבות ועוד. בנוסף לביצורים עסקו אנשי גדוד טוביה בהעברת תשדורות בין העמדות. בני הישיבות ששירתו בגדוד קיבלו כרטיס כחול שהעיד על שירותם בגדוד ופטר אותם משירות חובה.

"כתושב מאה שערים הועסקתי בחפירת שוחות וביצורים על קו התפר, בין מאה שערים היהודית לבין מוסררה הערבית".

עד כאן סיפורו של הרב מנחם הכהן על 'גדוד טוביה'. בהמשך מעיד הרב מנחם הכהן על עצמו, כי "אילו רציתי יכולתי להמשיך ולקבל דחיות שירות, ככל בחור ישיבה אחר שרצה בכך. אבל באותה עת כבר גמלה ההחלטה בליבי כי לא אמשיך לבקש דחיה, אלא אתגייס לצה"ל".

בני האדמו"רים עוסקים בביצורים

נוסיף כמה נקודות מעניינות על הגדוד הזה: במקור נקרא הגדוד 'גדוד בני הישיבות', ובהמשך חייליו שינו את שמו ל'גדוד טוביה' על שם המפקד. הצבא אימץ את השם הזה, ובמסמכי צה"ל מופיע 'גדוד טוביה'. זה לא היה 'גדוד' במובן הצבאי, אלא מסגרת של עבודות חיוניות בשעות הלילה, פעם או פעמיים בשבוע בלבד. הגדוד פעל רק בלילות משתי סיבות: א. כדי לא להפריע לסדרי הלימוד של הבחורים בישיבות. ב. בגלל העובדה שהביצורים נעשו בעיקר באזורי הגבול, ליד עמדות ערביות, נוצר צורך להסתירה בחסות החשיכה.  ואכן, מעבודות חפירת התעלות והביצורים היו חבריו חוזרים היישר לתפילת 'ותיקין' ולסדר היום הרגיל בישיבה.

בין מפקדי המחלקות בגדוד היו ר' אברהם זלושינסקי, לימים מנהל משק בישיבת 'חברון'; ר' סעדיה לופס, לימים סמנכ"ל משרד הדתות, אב"ד ירושלים; רבי משה יוסף מילצקי, ר' זאב קצנלבוגן, ור' שלמה קוק זצ"ל שכיהן כרבה של רחובות עד לתאונת הדרכים שהביאה למותו עם אשתו ושניים מילדיו בחג החנוכה תשל"ב (וסבו של העיתונאי ידידיה מאיר, שבשבוע שעבר יצא במאמר ארסי בעיתון 'בשבע' נגד הציונות הדתית ובעד העמדה החרדית החומקת ממצוות הגיוס).

בין הלוחמים היו הרב יוחנן בידרמן, בנו של האדמו"ר מלעלוב;  הרב יעקב חיים סרנא, בנו של  רבי יחזקאל סרנא זצ"ל; והרב אהרן חדש, בנו של הרב מאיר חדש זצ"ל, שניהם מראשי ישיבת 'חברון'; הרב אהרן נחום מילצקי, לימים גבאו המסור של מרן הרב שך וגבאי בית הכנסת איצקוביץ', הרב חנינא שיף לימים משב"ק בית גור, ועוד.

בידיעה שפורסמה בעיתון 'מעריב' ב-16 בנובמבר 1948 תחת הכותרת 'המחזור הרביעי של עבודות חובה', וכותרת המשנה 'איש השומר הצעיר מתגאה בבחורי הישיבה – נהגות במקום נוהגים', נכתב בין היתר כי "גאוותו ותפארתו של המפקח על כוח האדם היא 350 בחורי הישיבות הקוראים לעצמם 'בני טוביה' או 'גדוד טוביה' והמצטיינים ביותר בהתנדבות לעבודות חיוניות... הוא מעמיד את גדוד טוביה לדוגמה ומופת. צריך לדעת, שמר ביר הוא חבר השומר הצעיר, איש מזרע, שלא בנקל מפזר תשבחות לבחורי ישיבה".

ובהקשר של 'נהגות במקום נהגים' מסופר כי "עתה התחילה, למשל, פעולה חדשה להחלפת גברים בנשים, באותם סוגי עבודה שבהם הדבר אפשרי. בקרוב נראה מאות נהגות יושבות ליד ההגה - במקום נהגים. הצעד הראשון ולדוגמה נעשה בקריה עצמה, שם מועסקות 350 מכוניות ממשלתיות ושכורות. והראשון המשמש למופת הוא המפקח עצמו, שבמכוניתו נוהגת נהגת חיננית. פועלות יוכנסו גם לעבודות חרטות וריתוך וכן במקצועות אחרים שבהם אפשרית עבודת נשים. אלו יהיו בעיקר נשי נכים ונשי חיילים שקיצבתן אינה מספיקה להחזקת המשפחות. אמנם נתעוררו חששות בקרב הפועלים בקשר להעסקת נשים - חששות שהן יתפסו את מקומם ויגרמו גם לירידת השכר. אך נשים יכוונו רק למקצועות, שיש בהם מחסור בידיים עובדות אף בזמנים רגילים".

כשבעה חודשים בלבד פעל 'גדוד טוביה' בירושלים ובמבואותיה, עד סוף מלחמת העצמאות. אז הוא פורק רשמית, יחד עם יחידות אחרות שעסקו בעניינים שאינם צבאיים.

חטיבת החשמונאים של היום, היא גדוד טוביה של מלחמת העצמאות. את החטיבה הזאת צריך לשכפל כיום לכמות של כמה אוגדות.

עתודה אקדמית לחרדים

בהמשך ספרו מספר הרב מנחם הכהן על ניסיון שלו לפני 38 שנים, בשנת תשמ"ז, כשכיהן כחבר כנסת, למצוא נוסחה לפתרון בעיית גיוס החרדים. המלצה שלי למערכת הפוליטית של היום: תקראו היטב את ההצעה מלפני 38 שנים. היא יכולה להיות ישימה גם בימינו.

וכך הוא כותב (עמ' 201): "על סדר היום ניצבה הסימפוניה הבלתי גמורה - מאז הקמת המדינה ועד היום - של סוגיית השוויון בנטל ושירותם של בני הישיבות בצה"ל. צמיחתו הפראית והבלתי מבוקרת של מספר תלמידי הישיבות שבחסות 'תורתם אומנותם' קיבלו פטור מלא משירות צבאי, החלה בממשלת הליכוד הראשונה, שהוקמה ב-1977. כניעתו של מנחם בגין לכל דרישותיו של מנהיג אגודת ישראל דאז, ח"כ אברהם שפירא, הביאה לכך שמספר תלמידי הישיבה שקיבלו את הפטור, עלה מיד ממאות בודדות לאלפים, וכעבור תקופה קצרה – לרבבות.

"בדצמבר 1986 החליטה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, על מינוי ועדת משנה שתמליץ על קביעת מדיניות בנושא גיוס בחורי הישיבות. נבחרתי לכהן כיו"ר הוועדה, שעם חבריה נמנו בין השאר חברי כנסת מסיעות שונות: תא"ל (מיל') בנימין (פואד) בן-אליעזר ('יחד', ומאוחר יותר המערך); שרה דורון (הליכוד); הרב חיים דרוקמן (מפד"ל); מיכה חריש (המערך); רפאל פנחסי (ש"ס) ויוסי שריד (מרצ). למעלה משנתיים ישבה הוועדה על המדוכה ושמעה את דעתם של רבנים, קצינים, אנשי אקדמיה ואישי ציבור מכל המגזרים. ביולי 1988 הגישה הוועדה את הדו"ח והמסקנות.

"הדו"ח נפתח בניתוח העמדה הדתית בנושא הגדרתן של מלחמת חובה ומלחמת רשות. בין השאר צוטטו בדו"ח פסקי הלכה והתבטאויות שונות של גדולי תורה בנושא. לאחר מכן פורטו נתונים ומספרים.

"העיקרון הבסיסי שהצעתי ונתקבל על ידי רוב חברי הוועדה היה, להגביל את מספר מקבלי הפטור מחובת הגיוס לא לפי מכסה, כי אם בהתאם לרמת התלמידים. מסקנתה הראשונה של הוועדה הייתה, כי יש לחזור למצב ששרר עד שנת 1975, ולפיו ההסדר של גיוס בני הישיבות יכלול רק תלמידי ישיבות מוכרות וישיבות תיכוניות, ולא חוזרים בתשובה, תלמידים במסגרות כגון 'ללמוד וללמד' וכדומה. בנוסף על כך המליצה הוועדה ליצור מסגרת של מעין 'עתודה אקדמית' לבוגרי ישיבות. במסגרת זו יוכל כל תלמיד ישיבה – מוכרת, כמובן – ללמוד מגיל שמונה-עשרה ועד גיל עשרים וארבע. בתום תקופה זו ייגשו התלמידים לבחינות, ורק מאתיים התלמידים המצטיינים בכל שנה יקבלו פטור מלא משירות ביטחון ויורשו להמשיך בלימודיהם. שאר התלמידים - כך המליצה הוועדה – יגוייסו לשירות מקוצר בן כשנה, שלאחריו ישובצו במערך המילואים של צה"ל וישרתו בו בתיאום מועדי השירות עם ראשי הישיבות.

"חלק מהח"כים החרדים הסכימו לכך, אם כי אחד מהם, ח"כ רפאל פנחסי מש״ס, חזר בו מהסכמתו. הוא טלפן אליי באישון לילה והתחנן: "עֲשֵׂה לי טובה, הוצא את הקטע שבו אני תומך בהצעתך מן הדו"ח, כי יהרגו אותי...". בהכירי את מצוקתו, נעניתי לבקשתו.

"אכן, כרגיל במקומותינו, השיקולים הפוליטיים הקטנוניים הם אלה שהכריעו את הכף. השינויים שעליהם המליצה הוועדה בראשותי לא מומשו, ואני מצר על כך עד היום. אני משוכנע שהדו"ח שחיברה הוועדה היה יסודי ומשמעותי ביותר, וכל הוועדות שקמו לאחר מכן כדי לדון בנושא, כמו הוועדה בראשות שופט בית המשפט העליון צבי טל, הסתמכו עליו".