כעת, כששארית החטופים החיים חזרו הביתה, בא הזמן לסיים את תפקידה ההיסטורי של כיכר החטופים בתל-אביב. לכיכר הזו, לפעילות שהתבצעה בה, היתה תרומה משמעותית למהלכים שהביאו לשיחרור אחרוני החטופים החיים – היעד החשוב ביותר בסופו של דבר מאז שמחת תורה תשפ"ד. היו שם לא מעט רגעים מרגשים, גם אותי בפעמים שביקרתי שם. השבוע, אחרי מתקפת החמאס הפתאומית, שבה נהרגו רס״ן יניב קולא וסמ״ר איתי יעבץ ה' יקום דמם, שמעתי לא מעט פרשנים צבאיים מסבירים שעכשיו, כשאין יותר חטופים חיים, קל יותר לצה"ל לחדש את הלחימה העצימה ברצועה, כולל תקיפת מנהרות, כי כבר לא מסכנים חיים של חטופים ישראלים.
מדינת ישראל מחוייבת גם להחזרת כל החללים – אבל בשביל זה לא צריכים כיכר, ולא הפגנות. תמורת החללים המדינה לא צריכה לשלם שום מחיר נוסף. זה חלק מההסכם, ומחיר שיחרור המחבלים כבר שולם.
אי אפשר להשוות, אסור להשוות, בין חטופים חיים לחללים. החזרת החטופים החיים היתה עניין של פיקוח נפש, הצלת חיים. זה שונה מהחזרת חללים. מאז מלחמת העצמאות ישנם 244 חיילי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע, מקל"ן בלשון הצבאי. חטופי שמחת תורה הם חלק מאותה רשימה. אי אפשר שלא להזדהות עם המשפחות שכל כך רוצות לראות את יקירן מובא למנוחות. זה טבעי ומובן ונוגע ללב. אבל לשם כך אין צורך בכיכר והפגנות. בצה"ל פועלת יחידת אית"ן – איתור נעדרים – שזה בדיוק תפקידה: לעשות הכל כדי לאתר את מקום קברם של החללים, ולהעבירם לקבר ישראל. חייליה עוסקים בכך יומם וליל, ללא הרף. פעמים רבות זה אורך עשרות שנים – אבל יש תוצאות. וישנן דוגמאות רבות:
בכ"ט באב תשס"ז, 13 באוגוסט 2007, אחרי 59 שנים, אותרו מקומות קבורתם של 5 מנעדרי הקרב בתל א-ריש (תל גיבורים) במבצע חמץ במלחמת העצמאות, המבצע לשיחרור יפו וסביבתה.
12 הרוגים מקרבות לטרון במלחמת העצמאות נמצאו אחרי יותר מ-50 שנה.
במאי 2018 הוכרז על מקום קבורתה של טוראי ליבקה שפר, שנפלה במהלך ההסתערות המצרית על הקיבוץ יד מרדכי בעת ששימשה כמקשרת בין עמדות צה"ל - כ-70 שנה לאחר שנפלה במלחמת העצמאות, ימים ספורים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. ליבקה שפר הייתה חללת צה"ל היחידה שלא נודע מקום קבורתה.
בכ"ח בחשון תשע"ט, 6 בנובמבר 2018, בתום 56 שנים ותריסר מבצעי חיפוש, נמצאו שרידיו של הטייס הנעדר סגן יקיר מרדכי נווה לייפר, טייס קרב ששימש כמדריך בבית-הספר לטיסה. מטוסו של סגן נווה התרסק בכנרת במהלך טיסת אימון שגרתית בשנת 1962. שרידי הגופה נמצאו בין שברי המטוס בכנרת בעזרת טכנולוגיות חדישות.
בשנים 1982–1999 אותרו בסיני ובמצרים גופותיהם של ארבעה חללים ממלחמת יום הכיפורים, האחרונים חצי יובל שנים אחרי המלחמה.
שניים מחללי קרב סולטן יעקב במבצע שלום הגליל, הושבו ארצה לאחר עשרות שנים: גופתו של זכריה באומל הוחזרה באפריל 2019, 37 שנים לאחר הקרב, בסיוע משרד ההגנה הרוסי. גופתו של צבי פלדמן הוחזרה ב-11 במאי 2025, כמעט 43 שנים לאחר הקרב, במבצע חשאי של המוסד. לוחם נוסף, יהודה כץ, עודנו נעדר.
באף לא אחד מהמקרים הללו, הוקמה איזושהי 'כיכר' או נערכו הפגנות המוניות לאיתור מקום קברם. צה"ל פעל והשתדל ככל יכולתו – והצליח.
בברכת המזון אנו מברכים כידוע ברכת 'הטוב והמיטיב', על הבאת הרוגי בית"ר לקבורה – לפי מסורת אחת לאחר שנתיים (שנת 137 לספירה) ולפי המסורת השנייה לאחר שבע שנים (142 לספירה – ותודה לד"ר יואל רפל).
אני לא מאחל חלילה למשפחות החללים החטופים שימתינו כל כך הרבה שנים. אני מבין לגמרי לרוחה של כל משפחה, שרוצה לדעת שיקירה הובא למנוחות באדמת ארץ ישראל. כולנו תפילה שכל החללים החטופים יוחזרו במהרה, כמו שנקבע בהסכם עם החמאס, אם זה לא קרה בין כתיבת שורות אלו להדפסת העיתון. כך או כך, כיכר החטופים סיימה את תפקידה ההיסטורי, וכעת עליה לעבור לדפי ההיסטוריה, כחלק מההיסטוריה.
הרימונים של משפחת שפירא
מחרתיים לפני 68 שנים, התרחש אחד האירועים הקשים בדמוקרטיה הצעירה והשברירית של מדינת ישראל הצעירה, בת התשע בלבד: ניסיון התנקשות בראש הממשלה ושרי הממשלה, בתוך בניין הכנסת.
ב-ד' בחשון תשי"ח, 29 באוקטובר 1957, נכנס לכנסת צעיר מעורער בנפשו בשם משה דואק, והתיישב ביציע האורחים. הכנסת שכנה באותה תקופה בבית פרומין, ברחוב המלך ג'ורג'. בכניסה לבניין לא הייתה אבטחה, למעט שני נוטרים לא חמושים שעמדו בכניסה. יום הדיונים היה אמור להיות שגרתי, ולא הוקדשה תשומת לב מיוחדת לנכנסים. דואק נכנס בקלות לבניין, וקיבל ללא בעיה אישור להיכנס ליציע האורחים. תוך כדי דיון הוא קם ממקומו, שלף מתיקו רימון יד מסוג מילס, וזרק אותו לעבר שולחן הממשלה במליאת הכנסת. יושב ראש הישיבה ישראל ישעיהו, לימים יושב ראש הכנסת, צעק: "מה זה?". מישהו צעק "אבן". ח"כ יצחק רפאל שהיה הנואם, קרא: "פצצה" נסוג מן הדוכן ומיהר להתכופף, ובכך הציל את חייו.
לפני שעמדו הנוכחים על המתרחש, בקעה להבה ליד שולחן הממשלה, נשמעה התפוצצות עזה והתאבך עשן. כמה חברי כנסת מיהרו למקום ההתפוצצות. ח"כ שמשון יוניצ'מן, רופא, מיהר אל שר הדתות, משה שפירא, שנפצע קשה בבטנו, בחזהו ובראשו ומילמל: "נדמה לי שנפצעתי". כתב 'הצופה' בכנסת יונה כהן, שהיה אחד הכתבים היחידים שנכחו במקום בשעת ההתנקשות, מיהר ומחה במטפחתו את הדם מעל פני השר שצנח מתעלף בכסאו.
שאר הפצועים מחברי הממשלה התנהגו בקור רוח למופת. שרת החוץ, גולדה מאיר, שנפצעה ברגלה, צלעה לעבר ספסלי הכנסת ונחבשה על-ידי ח"כ אליעזר שוסטק, לימים שר הבריאות. יגאל אלון מיהר אל שר התחבורה, משה כרמל, שנפצע בידו וחבש אותה בפיסת בד. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שנפצע בשתי ידיו, קם ממקומו ויצא את האולם, נשען על כתפו של יוסף אלמוגי.
המאמצים להגיש עזרה ראשונה לפצועים נתקלו במחדל מדהים: הארגז היחידי של חומרי החבישה היה נעול והמפתח לא נמצא. משנפרץ, נמצא כמעט ריק. תחבושות וחומרי חיטוי הובאו מבית-מרקחת שברחוב הסמוך. מחדלים, מסתבר, מלווים את מדינת ישראל לכל אורך שנות חייה.
החשש הראשון היה שמדובר בפיגוע על רקע לאומני, בגלל התאריך הלועזי, 29 באוקטובר, שהיה יום השנה הראשון למבצע סיני, וגם לטבח כפר קאסם. אבל עד מהרה התברר שהסיבות אחרות לחלוטין. דואק בן ה-26 היה צעיר מעורער בנפשו וממורמר בגלל יחס שלילי כלפיו, לפי תחושתו, מצד הסוכנות היהודית.
במהומה שקמה ניסה דואק להתחמק. אחד מהקהל, פלטיאל מנתניה, הלם בפניו באגרופו, כמה אנשים וסדרנים תפסוהו בעודו זועק: "עזבו אותי, יש לי חשבונות עם הסוכנות!"
ראש הממשלה דוד בן-גוריון שכב כמה שבועות בבית-חולים. הפצוע הקשה ביותר היה השר משה שפירא שנזקק לטיפול ממושך ונותח פעמים מספר. במהלך הטיפול הרפואי הוסיפו לו – כמנהג מסורתי מקובל – את השם 'חיים' ומאז היה שמו בישראל חיים משה שפירא. הוספת השם 'חיים', כך נראה, אכן סייעה לו. הוא החלים מפציעתו הקשה, חזר לפעילותו הפוליטית באופן מלא, יזם את הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, ממשלת האחדות הראשונה בתולדות המדינה ערב מלחמת ששת הימים, וקיבל עוד 13 שנות חיים עד פטירתו כשר הפנים בי"ב בתמוז תש"ל, 16 ביולי 1970.
פסלו של השר חיים משה שפירא, באולם המשוחזר של מליאת הכנסת בבית פרומין, על הכסא עליו ישב. צילם: חגי הוברמן
66 שנים אחרי זריקת הרימון בכנסת, בשמחת תורה תשפ"ד, יצא נינו של חיים משה שפירא, ענר אליקים שפירא, לוחם בסיירת הנח"ל, שהיה חודש לפני סיום שירותו הסדיר בצה"ל, מוזיקאי ואמן בחסד, ממתחם המסיבה בנובה, יחד עם חברו הרש גולדברג פולין וצעירים נוספים. הם נסו יחד מהמסיבה לכיוון דרום, גם מכיוון שזו היתה דרך המילוט היחידה הנחזית להיות בטוחה (שורדי הנסיעה צפונה, נמלטו חזרה אל שטח המסיבה וסיפרו על מחבלים על הכביש, ולכן השוטרים שהיו במקום דירבנו את הבורחים לנסוע לכיוון דרום), וגם מכיוון שהוא שאף להגיע לבסיסו - מוצב סופה. שפירא עצר במיגונית, הוריד שם את חבריו ונכנס אף הוא, לגלות שהיא מלאה נמלטים.
מיד עם כניסתו הרגיע את הצעירים שהסתתרו בה, ניסה ליצור קשר עם יחידתו ולהזמין חילוץ. לאחר זמן מה הבחין כי קולות הירי הולכים ומתקרבים אל המיגונית. שפירא הצטייד בשבר של בקבוק וניצב בפתח המיגונית על מנת לקדם מתקפה. הוא הודיע כי "אם אני לא מצליח או נפגע, שמישהו אחרי ינסה לעשות אותו דבר".
מחבלי חמאס הקיפו את המיגונית בה חסו הנמלטים. לאחר מכן החלו להטיל בזה אחר זה רימוני יד דרך פתח המיגונית, במטרה לפגוע ביושביה. שפירא, שעמד בצמוד לפתח המיגונית, עצר את הרימונים שהושלכו על ידי המחבלים וזרק אותם בחזרה אל מחוץ למיגונית.
הוא הצליח להשליך בחזרה שמונה רימונים. משראו המחבלים שהם לא מצליחים להכניעו עם רימונים, ירו לכיוון המיגונית רקטת RPG, וענר נהרג.
לאחר מכן המחבלים השליכו רימונים נוספים. יושבי המיגונית, נאמנים לקריאתו של ענר "אם אני לא מצליח או נפגע, שמישהו אחריי ינסה לעשות אותו דבר", הצליחו להדוף אותם. אולם באחת הפעמים הם החטיאו והרימון התפוצץ בפנים. כתוצאה מכך רבים מיושבי המיגונית נפצעו. בשלב זה נכנסו המחבלים אל תוך המיגונית וגררו מתוכה את הרש גולדברג פולין, אלון אהל, אליה כהן ואור לוי, כשהם פצועים בדרגות פציעה שונות, והעמיסו אותם על גבי טנדרים כדי לחטוף אותם לרצועת עזה. ידו של הרש נקטעה מעוצמת פיצוץ הרימון. בהמשך נכנסו המחבלים לתוך המיגונית וביצעו בה וידוא הריגה. במיגונית המוות נדחסו 41 בני אדם. 29 מהם נרצחו.
אור לוי ואליה כהן השתחרר בעסקת שחרור החטופים בפברואר 2025. אלון אהל שוחרר לפני שבועיים, בהושענא רבה, ערב שמחת תורה, 13 באוקטובר 2025, שנתיים אחרי קרב הגבורה של ענר במיגונית המוות. בהפרש של 66 שנים, הסבא רבא השר שפירא שרד את פיצוץ הרימון בכנסת. הנין ענר שילם בחייו על הדיפת הרימונים – אבל הציל חיי אחרים.
ביקורים בשני האתרים
מיגונית המוות של ענר היא היום אתר תיירות של המטיילים בעוטף עזה. המקום בו הושלך הרימון שפצע את הסבא-רבא שלו, השר שפירא, בניין הכנסת בבית פרומין, המקום בו פעלה הכנסת בשנים 1950-1966 לפני שעברה למשכנה הנוכחי המוכר בגבעת רם, משמש מזה חודשיים וחצי כמוזיאון הכנסת. אני ממליץ בכל לב על סיור במקום (הסיורים מאורגנים, מחייבים הזמנה מראש).
המוזיאון שיחזר חלקים רבים של המבנה המקורי. גם אולם הישיבות של הכנסת שוחזר, ופסלים של כמה ח"כים בולטים הוצבו במקום בו ישבו. על סיפור הרימונים של שפירא, הסבא-רבא והנין, שמעתי בסיור במקום מפי המדריכה, מורת הדרך (ועו"ד) יפעת זינר. ליפעת יש גם קשר אישי למיגונית המוות. אחייניתה, בת אחותה, הדר חושן הי"ד, בת 28, מפתח תקווה, בוגרת ב'אולפנית ישורון' וחניכת בני עקיבא, היתה בין הנרצחות במיגונית שמעבר לכביש, שאליה נמלטו כ-40 ממשתתפי המסיבה. המחבלים שהגיעו למיגונית זו, רצחו את רוב השוהים בה וחטפו לעזה את עומר ונקרט. מבין כל 9 מיגוניות המוות, ממיגונית זאת נגבה מספר הנרצחים הגבוה ביותר - 27 נרצחים. 12 הנותרים ניצלו. עומר ונקרט, שוחרר משבי החמאס ב-22 בפברואר 2025 במסגרת עסקת החטופים השנייה, יחד עם אליה כהן, ועם עומר שם-טוב, שנחטף ממתחם הפסטיבל.