"יש שופטים בירושלים" – ויש את נעם סולברג

השבוע קיבלנו שיעור נוסף ביחס לבית המשפט העליון. שופטי בית המשפט העליון הם כידוע מורמים מעם, שכולם ללא יוצא מהכלל, כולל שרי הממשלה והכנסת כולה, חייבים לסור למוצא פיהם ולקבל בלי שום ערעור כל החלטה שלהם, תהא ההחלטה הכי פוליטית אשר תהא – אלא אם מדובר בשופט נועם סולברג שהוא כידוע סרוג ומתנחל וימני מן הסתם (כל שאר השופטים, כידוע, אין לנו שמץ של יכולת לנחש מה השקפת העולם שלהם...), ולכן החלטות שלו הן פוליטיות מובהקות, ואם הוא מאשר לממשלה לערוך שימוע ליועצת המשפטית לממשלה לקראת פיטורין, דבר שהוא בסמכותה המלאה של הממשלה על פי חוק – אסור להקשיב לו וחובה להמרות את פיו, כי החוק הוא חוק כל עוד מי שמפרש אותו על פי חוק ולפי כל הנהלים, איננו מתנחל וימני.

דוגמה מצויינת, אחת מני רבות אבל בהחלט מייצגת, נתן השבוע נשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' אריאל פורת. בראיון ברשת ב' השבוע הוא הסביר את השתתפותו בהפגנה נגד החלטת השופט סולברג, בכך ש"היועצת המשפטית לממשלה מסמלת את ההגנה על הדמוקרטיה, על החופש, את ההגנה על התקווה שיש לנו עדיין, ולפטר אותה זה לפטר את התקווה – דבר שאין חמור ממנו... זו דוגמה להתנהגות עבריינית. לכל אחד ברור שזה מנוגד לחוק, אין להם סמכות לעשות את זה. אבל הממשלה מנסה לעשות את זה".

ניתן היה כאן לצפות שהמראיינת, אסתי פרז בן עמי, תנסה לברר אצל פרופ' פורת, שהוא פרופסור למשפטים, מה זה 'לפטר את התקווה' (תקווה של מי בדיוק? ואיך מפטרים תקווה?) ולמה 'אין לממשלה סמכות לעשות את זה' כשהחוק במפורש נותן לממשלה את הסמכות המלאה לפטר ולמנות יועץ משפטי לממשלה, ומה פתאום התנהגות על פי החוק היא 'התנהגות עבריינית'. אבל פרז בן עמי, באופן טבעי לא היקשתה עליו בשאלות מתבקשות ולגיטימיות, אלא היפנתה את האש לשופט נעם סולברג, בשאלה לפרופ' פורת: "איך אתה מבין את החלטת השופט סולברג שדחה את הבקשה לצו ביניים שיעצור את תהליך השימוע?'

פרופ' פורת פירש כמובן את החלטת סולברג כהחלטה "מפתיעה בכל המובנים", ומיד עבר לניתוח פסיכולוגי של סולברג, כאילו הוא פחד מ"התשובה האגרסיבית והאלימה בצורה קיצונית, שהיא הכי קרובה ככל האפשר לאמירה: תפסקו מה שתפסקו, אנחנו מפטרים בכל מקרה את היועצת המשפטית לממשלה". ואז קבע הפרופסור המלומד: "הממשלה מפילה את חיתתה על שופטי בית המשפט העליון".

וכאן הוא המשיך בניתוח: "נכון, יש את השופט עמית, וכמה שופטים שעדיין מסייעים בשמירה על הדמוקרטיה והם עדיין לא מגלים סימני פחד". כלומר: השופט סולברג כמובן לא שומר על הדמוקרטיה, כנראה כי הוא סרוג ומתנחל ומגלה סימני פחד. אבל כשעמית ועוד כמה שופטים (מישהו אמר דפנה ארז?) פסלו את הליך המינוי של נציב שירות המדינה ודרשו דבר שאין לו שום רמז בחוק – "הליך תחרותי" – הם כמובן רק שמרו על הדמוקרטיה ולא פעלו על פי השקפת עולמם הפוליטית. וכמובן הם הפגינו אומץ לב ותעוזה מופלאה מול ממשלה שכידוע "מטילה חיתתה על שופטי בית המשפט העליון".

וכשהצמד עמית-ארז דן בעתירה בנושא פיטורי ראש השב"כ למרות שראש השב"כ התפטר מעצמו והעתירה הפכה לתיאורטית, בניגוד מוחלט למסורת שעל פיה בית המשפט אינו דן בעתירות תיאורטיות, בנימוק ההזוי שמדובר ב"קביעת הלכה לעתיד לבוא", לא היתה כאן כמובן שום התערבות פוליטית. מה פתאום? זה שמור רק לשופט המתנחל.

את האינטרס הציבורי קובע הציבור

פרופ' פורת כמובן סייג שוב ושוב שהוא לא חושד במניעים של השופט סולברג לכאורה, אבל מיד הוסיף: "קשה לי להבין החלטה כזו. המהלכים של הממשלה לעתים יוצרים פחד אפילו בליבם של שופטים, בהחלטה שיש בה איום מוסווה. תחשבי על שופט שיושב בדין ואומר: מה יהיה אם אני אפסוק, הממשלה תתעלם – זה יוביל חלילה למלחמת אחים".

ומכאן השומע חייב להבין שכאשר השופט עמית ועוד כמה שופטים פוסקים לטובת מפגיני קפלן, הם לא עושים זאת מתוך כניעה לאיומי האלימות של הקפלניסטים. החשש הזה שמור רק לשופט סולברג. ואולי דווקא בכך יש אמת: החשש מפני קרע חברתי שיקרע את הממשלה לאורך כל השנים, אכן שמור לצד הימני של המפה הפוליטית.

"קשה לי לראות איך אפשר להגן עליה משפטית", קבע פרופ' פורת, כאילו מישהו בכלל ביקש ממנו להגן משפטית על ההחלטה. וכשאסתי פרז שואלת סוף סוף שאלה עניינית, לגבי חוסר האמון בין הממשלה והיועצת שלה, קבע פרופ' פורת קביעה שהיא באמת תמוהה על פיה: "היועצת המשפטית איננה רק יועצת של הממשלה, אלא גם שומרת על האינטרס הציבורי".

המילים הללו, האינטרס הציבורי, נשמעות מאד מלומדות וחשובות. אין מי שיחלוק על הצורך לשמור על האינטרס הציבורי. אבל בתשובה של פרופ' פורת יש התעלמות משאלה באמת הרבה יותר מהותית: מי קובע מהו בכלל האינטרס הציבורי? האם יועץ משפטי, או אפילו בית משפט, הוא זה שבסמכותו לקבוע מהו אינטרס ציבורי?

כאן, כך נראה לי, טמון כל הליקוי של אבירי בית המשפט העליון. למציאות שבה פקיד ממשלתי שלא נבחר לתפקידו, יהיה בכיר ככל שיהיה, קובע לציבור מהו האינטרס הציבורי שעליו הוא צריך להגן, קוראים במילה אחת דיקטטורה. סטאלין קבע לאזרחי רוסיה מה האינטרס הציבורי שלהם, אסד קבע לאזרחי סוריה מה האינטרס הציבורי שלהם, וגלי בהרב-מיארה מתיימרת לקבוע לאזרחי ישראל מהו האינטרס הציבורי שלהם.

נניח שיהיה יועץ משפטי לממשלה, שיחליט שהאינטרס הציבורי מחייב שינוי סמל המדינה, כי מנורת בית המקדש מנוגדת לאינטרס הציבורי, כי היא לא מדברת ללב האזרח הערבי שעלול לכעוס ולהתפרע בגלל זה. האם החלטה כזו תהיה סבירה? ונניח שיועמ"ש אחר יחליט שהאינטרס הציבורי מחייב פתיחת מסעדות ובתי קולנוע בערב יום השואה או ערב תשעה באב, כי סגירתם פוגעת בזכותו של כל אדם לאכול במסעדה. האם זו החלטה לגיטימית, גם אם אותו יועמ"ש יחליט על דעת עצמו שזה 'אינטרס ציבורי' שהוא מחוייב להגן עליו?

זאת מהות הדיקטטורה.

בדמוקרטיה אמיתית, את האינטרס הציבורי קובע הציבור, באמצעות נציגיו הנבחרים. והקביעה הזאת נעשית באמצעות רוב ומיעוט בהצבעות. ברור שהחלטות כאלו צריכות לעמוד לביקורת ציבורית וגם משפטית, בוודאי תקשורתית. אלו הבלמים והאיזונים של חברה דמוקרטית, שמשום מה רק הרשות השופטת חסינה ממנה. רפורמה משפטית אמיתית, מיושבת והגיונית, היתה קובעת בהסכמה פוליטית רחבה מהו חוק רגיל, מהו חוק יסוד – ומה היכולות והמגבלות של בית המשפט בביקורת שלו על עבודת הרשות המחוקקת.

ואם הזכרנו את השופט סולברג, נזכיר שביום שני פסק בג"ץ פה אחד, בהרכב השופטים נעם סולברג, דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף, פסיקה חשובה ביותר לענ"ד, בפסק דין דרמטי ותקדימי, כי על הרבנות הראשית לאפשר גם לנשים לגשת לבחינות להסמכה לרבנות. השופט סולברג הדגיש כי "חסימת נשים - 'דרשניות, צדקניות וחכמניות' - מן האפשרות להיבחן, הריהי הפליה אסורה, שאין לה הצדקה מספקת, ולמעשה - אין לה הצדקה כלל". וגם על כך ייאמר לו: יישר כוח!

מראש פינה ועד קרני שומרון

בעוד כמה שנים, בשיעורי ההיסטוריה והציונות, יגידו 'יהושע-חנקין-משה-זר' בנשימה אחת. כי מאז חנקין לא היה גואל אדמות בהיקף של משה זר ז"ל, שנפטר בשבוע שעבר והובא השבוע למנוחות באחוזתו בקרני שומרון. בניגוד לרוב חבריו המתנחלים, הוא הבין את הצורך והחשיבות בקניית אדמות ועיגון הרכישות בצורה משפטית, שתהיה עליהן בעלות יהודית, ועל כך הוא כמעט שילם בחייו כשאחד המוכרים תקף אותו בגרזן לא רחוק מביתו. בדיוק כמו החלוצים שהקימו את ראשוני היישובים בארץ ישראל עם ראשית הציונות.

כולם מכירים את פעילותו של משה זר להתיישבות בשומרון. אבל מסתבר שעסק בהשבת עטרה ליושנה בהתיישבות - גם בגליל. פרק פחות מוכר מתולדות חייו.

בדיוק לפני 143 שנים, בח' באב תרמ"ב, 24 ביולי 1882, רכש העולה מרומניה דוד שו"ב קרקעות בגליל העליון, שהיו חלק מאדמות ניסיון ההתיישבות הקודם במקום, גיא אוני, ואדמות נוספות מהכפר הערבי ג'עוני, והניח בכך מסד להקמת המושבה הראשונה בגליל – ראש-פינה.

משה זר (משמאל) בחוות גלעד מיד עם הקמתה. צילום: חגי הוברמן

בצוואתו של משה זר ז"ל, בתיאור קורותיו ובקשותיו ממשפחתו, הוא מספר כי "מקום של כבוד ומשמעות עליונה תופסת השכונה הישנה, ברחוב הראשונים בראש פינה. השקעתי את עצמי ימים ולילות בכדי לקומם הריסות ולהחזיר עטרה ליושנה". בספרו האוטוביוגרפי 'פרקים מקורות חיי' מספר זר ז"ל בהרחבה על שיקום מבנה ישן שקנה, בזכות חברו הטוב יהודה דוידסון ז"ל, תושב אלקנה שנפטר לפני 10 חודשים. גם בראש פינה היה זה מירוץ מכשולים כמעט בלתי עביר לכל אדם שאיננו משה זר, וגם שם איימו על חייו. זר מספר שלמשימה הזו נרתם בנו בכורו גלעד הי"ד, לימים קב"ט השומרון שנרצח באינתיפאדה השניה בשומרון, לא הרחק מהיישוב שאביו הקים לזכרו: חוות גלעד.

על קיר המבנה בראש פינה קבע משה זר לפני 13 שנה שלט ועליו הכתוב: "אלוקי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו. שם עולם אתן לו. הבניין המפואר הזה נבנה בשנת תשע"ב, על שם הטוב גלעד ה' יקום דמו, בן משה ויעל זר שיחיו, שמצווים שלא יימכר ולא יגאל עד ביאת הגואל, ולא להתמשכן ולא להתחלף אפילו לצדקה אחרת. וצדקתו עומדת לעד. שנזכה בנחמת ציון ובנין ירושלים תת"א" (תיבנה תיכונן אמן).

הבתים והאדמות שקנה והיישובים שקמו בזכותו, הם המצבה החיה, הכי חיה, לזכרו של משה זר ז"ל. יהי זכרו ברוך.