תארו לכם מציאות, שבה במטה הכללי של צה"ל יושב קצין בדרגת אלוף, שתפקידו הוא לשמור על האינטרסים של הצבא הסורי ושל חיזבאללה. בכל פעם שנידון איזשהו מבצע צבאי או תקיפה בסוריה כנגד הכוחות הסורים או נגד כוחות חיזבאללה, אותו אלוף דואג לבטל את הפעולה ולהכשיל אותה, מתוך דאגה כנה לשלמותו של צבא סוריה ולביטחון לוחמי חיזבאללה.
נשמע הגיוני? לא הגיוני? מסתבר שיש אלוף כזה, שתפקידו לשמור על האינטרסים של האוייב – לא סוריה אמנם, לא חיזבאללה, אלא הפלסטינים ביו"ש. מתאם הפעולות בשטחים, קצין בדרגת אלוף, הממונה על המינהל-האזרחי שבראשו קצין בדרגת תת-אלוף, יושב במטה הכללי של צה"ל, אבל עיקר דאגתו הוא שמירת האינטרסים של הפלסטינים, גם על חשבון האינטרסים של מדינת ישראל, כמו למשל התעלמות מהשתוללות הבניה שלהם בשטחי C שבשליטה ישראלית על פי הסכם אוסלו, לעומת אכיפה מוקפדת על בניה של מאחזים יהודיים.
קבלו דוגמה מהשבוע שעבר. לרגל חג החנוכה התקינו אנשי רשות הטבע והגנים, חנוכייה על גג אתר 'נבי סמואל' שמצפון לירושלים המזוהה עם קברו של שמואל הנביא. תמונת החנוכייה כשהיא מוארת הופצה ברשתות החברתיות ועוררה את זעמם של התושבים המוסלמים בכפר הפלסטיני הסמוך נבי סמואל – שבו גרות 20 משפחות בלבד. "זה לא יעלה על הדעת להציב חנוכייה עם סמל דתי מובהק ליהדות על גג המסגד שלידו יש צריח", אמר ראש המועצה של נבי סמואל אמיר עובייד. "זה לא הגיוני בעליל וזה גורם לכעס רב ולהתגרות בנו".
מי שהתרשם מהכעס הפלסטיני על ה'התגרות' היה מתאם הפעולות בשטחים האלוף רסאן עליאן, שהורה מיידית לרשות הטבע והגנים לפרק את החנוכייה. דובר מתפ"ש הסביר כי "המינהל האזרחי רואה חשיבות רבה ומשקיע את מירב המאמצים על מנת לאפשר חופש פולחן ודת לכלל הדתות באזור יהודה ושמרון. אמש הוצבה על ידי פקחי רשות הטבע והגנים חנוכייה בגג אתר קבר שמואל הנביא. לאחר בירור הנושא, החנוכייה הועברה לרחבת האתר, כפי שהיה נהוג מדי שנה בחג החנוכה".
החפירות מוכיחות את הקשר היהודי
קבר שמואל הנביא נמצא בתוך פארק, גן לאומי, המתוחזק על ידי רשות הטבע והגנים, בגובה של 884 מטרים. מראש המבנה ניתן לראות את כל ירושלים עד הרי גוש עציון מדרום, ועד דרום גוש דן ממערב. בתחתית המבנה נמצאת המערה שעל פי המסורת קבור בה שמואל הנביא. בסמוך לכניסה נראים שני מלבני אבן צמודים, אשר לפי המסורת הם קברי אלקנה וחנה, הוריו של שמואל. כמו ליד קברים רבים גם כאן נוהגים רבים להדליק נרות נשמה ליד הקבר.
הקשר היהודי למקום לא הסתיים בשמואל הנביא. האירוניה היא שבהוראת קצין צה"ל, הוסרה חנוכייה מראש אתר שיש לו קשר ישיר לחג החנוכה. באתר הרשמי רשות הטבע והגנים, מסופר כי בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום "נחשפו שני טורי מבנים שהם חלק מרחוב ברובע מגורים גדול מהתקופה החשמונאית (מאה 2 לפנה"ס). המבנים השתמרו בגובה נדיר: כ-4 מ', וברובע משולבים גם מבנים מאוחרים יותר. בימי אלכסנדר ינאי, שהרחיב את ממלכת החשמונאים, היישוב ננטש". גם כאן, כמו בכל ארץ ישראל, החפירות הארכיאולוגיות מצדיקות באופן קבוע את ההיסטוריה היהודית.
באתר הרשמי של רשות הטבע והגנים, מסופר כי בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בנבי סמואל "נחשפו שני טורי מבנים שהם חלק מרחוב ברובע מגורים גדול מהתקופה החשמונאית"
במהלך מאבקו של יהודה המכבי, בדרך להקמת מדינת החשמונאים, התחוללו באזור זה (כמו שכל שמונת קרבות המכבים התנהלו מעבר ל'קו הירוק') הקרבות האחרונים של המכבים - קרב כפר-שלם וקרב חדשה. השם 'חדשה' נשתמר בשלושה אתרים סמוכים זה לזה באזור גבעון, ששלושתם נושאים את השם "חירבת עדסה", כשם ההיגוי היווני של המילה 'חדשה'. היישוב הסמוך גבעון נקרא גם בשם 'חדשה'.
הקרב בחדשה הוא מהחשובים בקרבות יהודה המכבי. המפקד היווני, ניקנור, יצא חמוש ומצוייד מירושלים אל ראש מעלה בית חורון. הוא שמר היטב על המעלה, שעה שצבא גדול ורב, תגבורת לצבאו בירושלים, עלתה במעלה ממערב. כאן, באזור חדשה, הכין להם יהודה המכבי הפתעה חדשה. הוא הסתיר את חייליו ממערב לדרך, ותקף את ניקנור וצבאו בשעות אחר הצהריים, כשהשמש השוקעת מאחוריו ומסנוורת את הלוחמים הסלווקים. צבא ניקנור המופתע הניח את נשקו ונמלט לכל עבר. ניקנור עצמו נהרג. יום נפילתו, י"ג באדר, נקבע כ'יום ניקנור', יום חג קטן במגילת תענית, שבימי קדם לא היו מתענים בו לרגל הניצחון. היום בטח היו מוחקים את התאריך הזה מלוח השנה העברי, כדי לא לפגוע ברגשות האוייב.
שיעור קצר בהיסטוריה, למתאם הפעולות בשטחים, שמקבל את ההגדרה המוסלמית של המקום כ'מסגד' ופוקד להוריד חנוכייה מראש המבנה החשוב לעם היהודי.
הנשיא הרצוג וההיסטוריה של חברון
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, הלך בדרכי אביו, נשיא המדינה חיים הרצוג ז"ל, כשהדליק השבוע נר ראשון של חנוכה בחברון.
בערב יום הכיפורים תשל"ז, התרחש במערת המכפלה בחברון אחד האירועים הזוועתיים ביותר בתולדותיה בעת החדשה: המון מוסת של תלמידים ערבים מחברון פרצו למערת המכפלה, השחיתו בברוטאליות את ספרי התורה במקום, קרעו לגזרים סידורים, חומשים ומחזורים, שהיו בבית-הכנסת במערה, והשחיתו גם את ארון הקודש שהרב גורן זצ"ל הציב במקום מיד אחרי השחרור בתשכ"ז.
הנושא הגיע עד לאו"ם. במהלך הדיון שלף שגרירנו באו"ם חיים הרצוג, ספר תנ"ך וקרא את הפסוקים בפרשת חיי-שרה, המתארים את רכישת המערה בידי הציוני הראשון - אברהם אבינו. "החוזה אמנם לא נחתם באו"ם, אך אעביר אליכם את הטקסט, ובכך אסיר כל ספק באשר למהימנותו של המסמך. זהו הקוּשָאן של עם ישראל על מערת המכפלה שלנו. לאיש מכם אין זכות להטיף לנו על רצוננו להתפלל על קברות אבותינו". הרצוג דרש להכניס פסוקים אלו למסמך הרשמי שהופץ בקרב המדינות החברות באו"ם – ודרישתו התקבלה.
בשנת 1978 פרסם חיים הרצוג ספר המבוסס על נאומיו והרצאותיו כשגריר באו"ם, 'לפני אומות העולם' שמו, שהוא תמצית נאומיו של הרצוג באו"ם. בספרו כותב הרצוג ז"ל על חברון: "חברון היתה המקום שבו היתה התיישבות יהודית נמשכת מאז 2000 לפנה"ס בערך. התנ"ך מספר כיצד הפטריארך של חברון, אברהם, אבי העם היהודי ודתו, התיישב בחברון. כאשר נפטרה שרה אשתו 'בקרית ארבע היא חברון' קנה אברהם אחוזת קבר בעבור 400 שקלי כסף מעפרון החיתי ו'קבר את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא – היא חברון'. חוזה זה, יש להדגיש, נחתם לפני ארבעת אלפים שנה" (עמ' 90).
ובהמשך הוא מספר: "סבת סבתי, אשה בת שמונים, היתה אחת הנרצחות מפגיון ערבי ב-1929. ואני נזכר, שכילד איימו עלי בחרב כשניסיתי לשים את רגלי על המדרגה השמינית של הקברים... כשחזרו הישראלים לחברון לאחר 20 שנה, הם מצאו את הרובע היהודי העתיק הרוס לגמרי. את בית הכנסת אברהם אבינו משמש כבית שימוש ציבורי וכמחסן עירוני, ואת בית הקברות היהודי העתיק בחברון מוכחד כמעט לגמרי..." (עמ' 92).
נשיא המדינה יצחק הרצוג ממשיך רק מסורת אבות, בהדלקת נר ראשון של חנוכה בחברון.
הרצוג בעד קניית אדמות ביו"ש
ועוד סיפור על חיים הרצוג: חודש אחרי מלחמת ששת הימים, הקים ראש הממשלה לוי אשכול ועדה מדינית מיוחדת, לגבש רעיונות לקראת תהליכים מדיניים חשאיים שאמורים היו להסתיים בנסיגה ישראלית מהשטחים ששוחררו זה עתה, תמורת הסכמי שלום. ארבעה היו חברי הוועדה: חיים הרצוג, שהיה אז המושל הצבאי הראשון של יהודה ושומרון; משה ששון, דיפלומט ומזרחן, שכיהן כעבור שנים כשגריר ישראל במצרים; שאול בר-חיים, מבכירי משרד-החוץ; ודוד קמחי, אז מראשי 'המוסד' ולימים מנכ"ל משרד החוץ.
בי"ב בתמוז תשכ"ז, 20 ביולי 1967 הגישו הארבעה את הדו"ח המסכם, שהתפרס על פני עשרה עמודים. מסקנתם העיקרית היתה, שיהודה ושומרון צריכים לשמש קלף להשגת שלום עם ירדן, וגם, ואולי בעיקר, לחיסול בעיית הפליטים באופן מוחלט – אחת הנקודות שחברי הוועדה הדגישו במפורש.
מי שחלק על שתי נקודות מהותיות היה חבר הוועדה חיים הרצוג. הוא צירף למסקנות מכתב משלו שמוען ללוי אשכול, ובו כתב: "אני מקבל את מסקנות הוועדה עם שתי הסתייגויות: א. ממשלת ישראל חייבת לקבוע, כי גבול המדינה הוא נהר הירדן. לאחר קביעה זו על מסקנותיה הצבאיות והמדיניות, ובשים לב לבעיה הדמוגרפית לפנינו, עם רצוננו לשמור על האופי היהודי של מדינת ישראל, ניתן לדון על הסדר ביחס לשלטון במסגרת אותו חלק של הגדה עליו נחליט...".
ההסתייגות השנייה של הרצוג: "בנספח ג', סעיף 9 (שאסר רכישת קרקעות ביו"ש – ח.ה.), אני מציע כי האיסור יחול על עיסקות נכסי דלא ניידי מטעם תושבי הגדה במדינת ישראל, אולם אני מציע כי יותר לתושבי ישראל לרכוש נכסי דלא ניידי בגדה". חיים הרצוג, במפורש, דרש לאפשר ליהודים להתיישב ביהודה ושומרון, ולשלול לגמרי התיישבות של פלסטינים מיש"ע בתחומי מדינת ישראל. הוא לא ראה שום 'שיוויון' בין זכויות יהודים ביו"ש לזכויות של הערבים.
זה היה חיים הרצוג, מראשי 'מפלגת העבודה'. לידיעת הקוראים כבוד הנשיא יצחק הרצוג ושרת התחבורה מרב מיכאלי.