בספרו של אורי אבן 'אריק – דרכו של לוחם', ספר הביוגרפיה של אריק שרון שפורסם בשנת 1974, עם תום הקריירה הצבאית של שרון ועל סף כניסתו לפוליטיקה, הוא מספר על אחת הפעולות הראשונות של יחידה 101, הסיירת המובחרת שהקים שרון בתחילת שנות החמישים – פעולה שנשכחה בהיסטוריה הרשומה: המבצע לגירוש הבדווים שפלשו מסיני לנגב אחרי קום המדינה.
וכך מספר אבן, בקיצורים הכרחיים (עמ' 59-62):
"שבטי הבדווים באים מסיני, מציפים את מישורי הנגב הצחיחים, נאחזים סביב בורות המים, כמהים לפיסות הירק הצומחות באפיקי הוואדיות. הבדווים חמושים בנשק ונחושים למנוע מזרים גם אם הם ריבונֵי השטח, מלהפריע בנוכחותם.
"אריק מצא פתרון לבעיה. הוא בטוח שיעלה בידו לסלקם, למרות שהם מונים אלפים וברשותו רק ששה-עשר איש צמאי פעולה. להט אמונתו משכנע גם את הספקנים. הוא מפיל את כל המחסומים העומדים בדרכו ומקבל את האישור.
"בספטמבר 1953, חודש השרב של ראשית הסתיו, הוא יורד בראש אנשיו המוסעים על שני קומנדקרים ושני ג'יפים, חמושים לעייפה, אל מרחבי הנגב. הם יורדים מהכביש ונכנסים אל הוואדי השטוח המוליך אל לב הישימון...
"יומיים של סיורים בנוף הדומם. ביום השלישי מתכוונים לעלות על מאהלי הבדווים משבט העזזמה, קשוחים ואכזרים, ולסלקם חזרה לסיני...
"הבדווים שכבר התרגלו לסיורים ה'סתמיים' של הקומנדקרים בשני ימי הסיור, אינם מתרגשים למראה תימרות האבק המשתפלות מאחורי כלי הרכב הנעים במדבר. הקומנדקרים קרבים במהירות, אך היום אינם אוגפים את הריכוז הבדווי אלא מתפרצים לתוכו בסערה מהממת, מאיימת, מפחידה. צרורות ארוכים קורעים את השקט, מניסים את הנוודים. כתמים שחורים נעים במהירות על הגבעות הצהובות, נעלמים מעבר לרכסיהן העגלגלים הקמורים.
"נשק נאסף על הרכב, אש משתלחת באוהלי קידר. כרוח תזזית הבאה כחטף ונעלמת לפתע – נוטשים הקומנדקרים את המאהל העשן ונעלמים הלאה אל נקודת הציון הבאה".
אורן מספר שבשיחת סיכום של הפעולה, העלה מאיר הר ציון ז"ל הרהורים וערעורים על הצדקת הפעולה. שרון אהב את גילוי הלב של מאיר הר ציון, והשיב לו: "ככל שיסתובבו הבדווים ללא הפרעה – כך יתרגלו לראות בנגב טריטוריה שלהם. עוד ועוד בדווים יעלו מסיני אל הנגב, בעקבות הגשם והירק. ביום שבו נרצה להעלות יישוב אחד, או לסלול דרך חדשה – יהא עלינו להילחם בעשרות אלפים מהם.
"נימוק רודף נימוק. כאשר ידבר על המשימות המיועדות למחר – יעלה אריק את הנימוק המכריע והמפזר ספקות: 'מחר נתקבל באש בכל מקום שבו נעבור – ובכלל זה במאהלים שפעלנו בהם היום. עכשיו הם מעבירים את החדשות בכל רחבי הנגב. מחר יראו מרחוק את האבק הנסחב מאחורינו – ויארבו לנו על הגבעות מסביב...
"לעבוד בזהירות ועם ראש. לא רוצה נפגעים. לשם כך צריך לשבור אותם מהר. מאחר שהם יהיו רבים יותר ומפוזרים יותר – נוכל לשבור אותם אם נשתלט על הגבעות ונשלטות עליהם באש...
"אריק צדק. הבדווים חיכו להם בין קפלי הגבעות, בנקיקי הוואדיות ובסבך השיחים הסוגרים סביב בורות המים. הם, בני המדבר ואדוניו, נבלעו בו, השתלבו בו והיו מוכנים להגן עליו ולהילחם עליו. אך הגיעו הקומנדקרים לטווח כדורי הבדווים וכבר נתקבלו במטחי עופרת. ככל שנתמשכו חילופי האש כך פחתה אש הבדווים – והקומנדקרים נעלמו הלאה, אל המאהל הבא.
"חלפו ימים נוספים של הסתערויות פתע. הבדווים נוכחו בקוצר ידם, נטלו אוהליהם, הוליכו עדריהם ושבו לסיני. ששה עשר בחורים החזירו לישראל את השליטה בנגב!"
יש מצבים ש'פשרה' היא מילה גסה
אריק שרון של 1953 צדק. מדינת ישראל, לאורך עשרות שנים, אפשרה לבדווים להסתובב במרחבי הנגב ללא הפרעה, עד שהם אכן התרגלו לראות בנגב טריטוריה שלהם. וברגע שהמדינה רצתה להעלות יישוב אחד, או לסלול דרך חדשה, היא נאלצה להילחם בעשרות אלפים מהם, והתקפלה.
ההתרחשויות בנגב בתקופה האחרונה, הרמת הראש שלהם והתעוזה שהם מפגינים, יחייבו ככל הנראה את מדינת ישראל לחזור על אותן פעולות של יחידה 101. לא רחוק היום ומול האינתיפאדה החמושה של הבדווים בנגב, תיאלץ מדינת ישראל לצאת למבצע 'חומת מגן' כמו שנעשה ביו"ש – הפעם במרחבי הדרום. ובמבצע 'חומת מגן' לפני 20 שנה, להזכיר, צה"ל נלחם בכוחות הפלסטינים מלחמה אמיתית, באש חיה, בירי בכינון ישיר במחבלים. במוקדם או במאוחר, מבצע כזה יהיה הכרחי גם בנגב, כדי שמדינת ישראל תחזיר לעצמה את המשילות.
כאשר השר מאיר כהן פרסם בשבוע שעבר את ההסכם אליו הגיע בנוגע להפסקת עבודות הייעור בנגב, הופיעה בהודעתו מילה שבדרך כלל היא מילת מפתח חיונית והכרחית בחיים הפוליטיים והציבוריים, אבל בהקשר של הבדווים זו הייתה בעיני מילה גסה ופסולה: פשרה. בנושא הייעור בנגב, אסור להגיע לפשרה, כי פשרה פירושה ויתור והתקפלות. אסור להגיע לפשרה, כשאחד השייח'ים משבט אל אטראש, זה שחולל את המהומות ביישוב מולדה, מפרסם סרטון ובו הוא מכריז בשחצנות: "אני פונה לממסד הישראלי, ומזהיר אותו: ההימור שלכם להשתלט על הנגב הוא אשליה. כאן תושבי הנגב אומרים לכם: לא נוותר על הנגב, מה שהיה בשנת 1948 לא יחזור היום. הנגב יקר ואהוב, חלק בלתי נפרד מפלסטין, והוא לא ייפרד ממנה".
נכון, 2022 איננה 1953, והיום כדי להחזיר את השליטה על הנגב לא יספיקו 16 בחורים אלא 16 פלוגות. לא יהיה פשוט לפעול מול הבדווים. מדובר באזרחים ישראלים. חלקם אפילו משרתים בצה"ל. נתוני הגיוס הרשמיים של צה"ל לגבי גיוס מוסלמים (כולל בדווים, לא כולל דרוזים) בין השנים 2016-2020 מצביע על עליה מתונה במספר המתגייסים, למרות שמדובר במספרים זעומים יחסית: 2016 – 347 מתגייסים מוסלמים. 2017 – 491. 2018 – 462. 2019 – 513. 2020 – 615 מתגייסים מוסלמים.
צה"ל יהיה חייב לעשות את ההפרדה ההכרחית בין הפורעים לבין האזרחים השלווים, להיזהר ולהישמר מלפגוע באוכלוסיה חפה מפשע, אבל כן לפגוע ישירות בפורעים המשתמשים בנשק חם וגם במיידי האבנים לעבר כלי רכב ומניחי אבנים על פסי רכבת
אני זוכר את הימים הרחוקים בהם שרתתי בצבא, כשישבתי במוצב בגבול לבנון עם הגששים הבדווים – חבר'ה אחד אחד, מקסימים ומקצוענים: סאלח, אמיר, חסן. יוצאים כל בוקר לפתיחת ציר, מזהים כל טביעת נעל ב'טשטוש' או סתם בין השיחים. אני עוד מהדור שזוכר דמויות כמו שייח' סלמאן אל הוזייל, ראש השייח'ים הבדווים בנגב, שקיבל בזרועות פתוחות את אנשי קיבוץ שובל, כשהקיבוץ קם על אדמותיו כאחד מי"א הנקודות במוצאי יום הכיפורים תש"ז, סיפק להם מזון ומים בימים קשים, ורקם איתם יחסי רעות וקירבה.
בזכות מעשה זה הוא לא נדרש עם אנשי השבט לעזוב את אדמותיו כמו שאירע לשבטים אחרים באיזור אחרי קום המדינה, ואף קשר קשרים הדוקים עם ראשי המדינה דאז ובראשם דוד בן גוריון. אני זוכר את עמוס ירקוני, הבדווי מהצפון, ששמו המקורי היה עבד אלמג'יד ח'דר אלמזאריב, שהגיע לדרגת סגן-אלוף ובתפקידיו האחרונים כיהן כמפקד סיירת שקד ומושל מרכז סיני. במהלך שירותו קיבל את עיטור המופת ושלושה צל"שים. ימים ואנשים שעברו, וכנראה לא יחזרו עוד.
המשטרה או מג"ב או כל כוח שלא יגוייס למשימה, יהיה חייב לעשות את ההפרדה ההכרחית בין הפורעים לבין האזרחים השלווים, להיזהר ולהישמר מלפגוע באוכלוסייה חפה מפשע, אבל כן לפגוע ישירות בפורעים המשתמשים בנשק חם וגם במיידי האבנים לעבר כלי רכב ומניחי אבנים על פסי רכבת – עד שתחזור לישראל השליטה בנגב, כמו שהיה בשנת 1953.
השורשים הם שלנו
זירת ההתפרעויות בשבוע שעבר הייתה בסביבת העיירה מולדה, או בשמה הנוכחי סעווה, מקום מושבו של שבט אל־אטרש. מדובר באחד משבעה יישובי קבע שהממשלה הכירה בהם בשנת 2003, המרכיבים את המועצה האזורית אל קסום בישראל.
השם העברי של היישוב, מוֹלָדָה, משמר את שמה של עיר בנגב יהודה בתקופת המקרא. בספר יהושע נמנתה בין היישובים והאתרים שיועדו לשבט יהודה: "זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם... אֲמָם וּשְׁמַע וּמוֹלָדָה" (יהושע ט"ו, כ'-כ"ו'). ובהמשך, כשמתוארת נחלת שמעון בתוך נחלת יהודה, מספר ספר יהושע: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי לְשִׁמְעוֹן לְמַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם. וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה, וַיְהִי לָהֶם בְּנַחֲלָתָם בְּאֵר-שֶׁבַע וְשֶׁבַע וּמוֹלָדָה" (יהושע י"ט א'-ב').
מולדה הייתה בין הערים שבהן התיישבו עולי בבל משבט יהודה בתקופת שיבת ציון. כך מספר ספר נחמיה (י"א, כ"ו): "וְאֶל הַחֲצֵרִים בִּשְׂדֹתָם מִבְּנֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ בְּקִרְיַת הָאַרְבַּע וּבְנֹתֶיהָ... וּבְיֵשׁוּעַ וּבְמֹלָדָה וּבְבֵית פָּלֶט".
אז הבדווים יכולים לספר סיפורים שהם אדוני הנגב, והנגב הוא חלק מ'פלסטין'. אבל דווקא כשמדובר בנטיעות, חשוב להזכיר שהשורשים העמוקים הם שורשים יהודיים – בדיוק כמו בקרית-ארבע היא חברון, בבאר-שבע ובשכם ובבית-לחם, בצפת ובטבריה ובחיפה ובעזה, בכל רחבי ארץ-ישראל. ישראל, לא 'פלסטין'.