ביום שני הבא, 29 בנובמבר, אמורות להתחדש שיחות הגרעין בין איראן למעצמות, אחרי כ-5 חודשים של הפסקה. בחודשים הללו נבחר משטר קיצוני יותר בטהרן, שגם כך מדיניותה ברורה ומוצהרת, והסכם הגרעין בראיה שלה אמור לשרת את המטרה האסטרטגית הזו: השמדת מדינת ישראל.
באופן סמלי, בשבוע הבא, בכ"ט בנובמבר, התאריך הכל כך משמעותי בתולדות הציונות, היום שבו קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל, יישבו נציגי המעצמות לשיחות עם נציגי איראן על חידוש הסכם הגרעין שבראיה האיראנית מיועד לממש את היעד שלהם - השמדת מדינת ישראל.
אז נעזוב את התאריך הלועזי, ונפנה לתאריך העברי של אותו יום – כ"ה בכסלו, א' חנוכה. החג שמסמל את הנס הגדול שבו לוחמים יהודים הצליחו להתגבר על האימפריה היוונית-סורית ולייסד בתום מאבק ממושך את המדינה היהודית המתחדשת של דורם, מדינת החשמונאים. המהדורה המוקדמת של מדינת ישראל.
בכל שנה כשאני מדליק את נרות חנוכה, הנרות הללו אינן רק זכר לנס של ימי המכבים – הנס האמיתי היה הניצחון הצבאי על האימפריה היוונית והקמת מדינת החשמונאים – אלא גם נורות אזהרה, מה היה סופה של אותה מדינה. מדינת החשמונאים התפרקה לא בגלל אוייב מבחוץ, אלא בגלל הסתאבות ושחיתות. שוחד, רדיפת בצע, מנהיגים מושחתים ועבריינים, סכסוכים בצמרת הפוליטית, שנאת אחים ורציחות פוליטיות – כל אלו אפיינו את שלהי מדינת החשמונאים שהביאו לקריסתה. והכי גרוע – מלחמת אחים של ממש, בין שני האחים אריסטובלוס ויוחנן הורקנוס (אפילו שמות עבריים לא היו להם...), שהביאו בהזמנתם את הרומאים לפסוק בסכסוך ביניהם, והללו בהנהגת פומפיוס נכנסו בחדווה לארץ ישראל ופירקו את המדינה היהודית.
מי שמרגיש כאילו לא מדובר בסקירה היסטורית גרידא, עושה זאת על אחריותו האישית – או שיגלה אחריות אישית לשינוי המצב, ויפעל שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
ואדי ערה: יש פתרון פשוט יותר
דבריו של ראש אט"ל הפורש, אלוף איציק תורג'מן, לפני שבועיים, כי בזמן מלחמה צה"ל לא ישתמש בכביש נחל עירון (ואדי ערה) להעברת כוחות לחזית, כי "הפרות סדר אלימות מהוות פוטנציאל משמעותי לעיכוב כוחות צה"ל", עברו בשקט יחסי ולא גרמו לסערה הנדרשת שהייתה אמורה להיות נוכח הודעה כמעט רשמית, של אלוף במטכ"ל, שצה"ל מאבד את השליטה שלו באזורים נרחבים במדינת ישראל.
התירוץ של תורג'מן, שמדובר בציר תנועה שלא נכון להתבסס עליו או להתעמת איתו כי "זה לא שווה את השקעת המשאבים, צריך להשקיע הרבה סדרי כוחות, ויש לנו צירים חלופיים שתכננו למלחמה", הם בלתי נסבלים. מזכיר את הכבישים העוקפים של הסכם אוסלו שהיו קרש הצלה להתיישבות, אבל גרמו לצה"ל לאבד לתקופה ארוכה את השליטה בשטחי הרשות הפלסטינית.
"הכשרנו עד עכשיו 1,600 ק"מ של צירי עפר רחבים, שבשעת חירום ייעשה בהם שימוש בגזרות הלחימה השונות, מבלי שיהיה צורך להעלות את המשאיות על כביש", חשף תורג'מן את הפתרון הצבאי לבעיה. והרי יש פתרון הרבה יותר פשוט מסלילת צירים עוקפים, למקרה שערביי ישראל יחסמו את הצירים: לירות בהם. כן, פשוט לירות. בכינון ישיר. לירות כדי לפגוע. לירות כדי לפנות את הציר.
לא באלפ"הים למיניהם (אלפ"ה – אמצעי לפיזור הפגנות, כלומר גז מדמיע וכדורי גומי) אלא באש חיה. כמה פשוט. לאטום אוזניים לצרחות של השמאל. והרי מדובר במצב של מלחמה, ובישראל כל מלחמה היא מלחמה על קיומנו, ומי שפועל באופן פעיל לשבש פעילות של צה"ל במצב של מלחמה הוא אוייב, כפשוטו. אין לכך הגדרה אחרת. ובמלחמה יורים באוייב – ולא משנה הגיל, המגדר או האזרחות.
דבריו של אלוף תורג'מן הם חשיפה נוספת לעובדה שבצה"ל, אחרי כל כך הרבה שנים של עיסוק ב'זכויות אדם' וב'הומניות' ובמשפטיזציה, שכחו אמיתות בסיסיות של לחימה, כמו ערך הניצחון בכל מחיר. צה"ל מעדיף גם במדינת ישראל 'כבישים עוקפים' שלפי עדות האלוף תורג'מן הם כבישי עפר מפותלים, שנסיעה בהם תאריך מן הסתם באופן משמעותי את זמן ההגעה של הכוחות לחזית.
בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השניה שהקיפה את כל ערביי ישראל, נסגר כביש ואדי ערה לתנועה בידי ערביי האיזור לתקופה של כשבועיים. עומסי התנועה בכביש ואדי מילק היו אז כבדים מנשוא. בצה"ל מאמינים משום מה שצירי העפר, רחבים ככל שיהיו, הם פתרון נכון לעומסים שיווצרו בעקבות סגירת ואדי ערה.
המאבק על כביש אסטרטגי
אם כבר עסקנו בוואדי ערה, נזכיר שוואדי ערה נמצא בידי ישראל לא כתוצאה מהמציאות הצבאית שבה הסתיימה מלחמת העצמאות, אלא כתוצאה מהסכם מדיני בין ישראל לירדן, בהנהגת עבדאללה מלך ירדן – לא הנוכחי כמובן אלא הסבא-רבא שלו – שבהם ישראל התעקשה לקבל את השליטה בוואדי ערה גם במחיר נסיגה בהר חברון, בגלל החשיבות האסטרטגית של הכביש.
בי"ח באדר תש"ט, 19 במרס 1949, שבוע אחרי שחרור אילת והסיום המעשי של מלחמת העצמאות, הגיעו לארמון המלך עבדאללה בעיירה שונה שבמזרח עמק הירדן שני אורחים לא שגרתיים, שני קצינים בכירים בצבא ההגנה לישראל שזה לא מכבר הוקם: סא"ל משה דיין ורס"ן יהושפט הרכבי, לימים ראש אמ"ן, שדיבר ערבית צחה. דיין ביקש מהמלך הירדני שירדן תמסור למדינת ישראל הצעירה אפשרות לחבר את מישור החוף היהודי עם עמק יזרעאל דרך ואדי ערה, ושבגבולות ישראל במשולש ייכללו מקומות אסטרטגיים שיאפשרו הגנה על מישור החוף היהודי.
הדרישה לקבלת ואדי ערה הייתה ברורה: מדובר באחד מצירי הרוחב האסטרטגיים ההיסטוריים של ארץ ישראל. למעשה, עד שלהי שנת 1973, כשנפתח כביש ואדי מילק, לא הייתה דרך חלופית המחברת את מישור החוף עם העמקים, לבד מצירי תנועה ארוכים ומפותלים דרך השומרון, או סיבוב ענק דרך חיפה והכרמל.
יש פתרון הרבה יותר פשוט לוואדי ערה מסלילת צירים עוקפים, למקרה שערביי ישראל יחסמו את הציר במלחמה: לירות בהם. בכינון ישיר. לירות כדי לפגוע. לירות כדי לפנות את הציר כמו שעושים במלחמה. באש חיה. כמה פשוט.
לא רק הכביש היה חשוב. הר אלכסנדר, שעל כתפו שוכנת העיר אום אל פחם, הוא נקודת תצפית גבוהה החולשת על האזור כולו. מסיבה זו דרש דיין מעבדאללה שהשטח יועבר לשליטה ישראלית, ולא היסס לאיים כי ישראל תכבוש אותו בכוח צבאי במידה ולא יוסכם על כך בדיונים. בסופו של דבר הסכים עבדאללה להעביר את קו העמדות של הלגיון בשרון מזרחה, ולהשאיר בידי ישראל את ואדי ערה. בתמורה נסוגה ישראל משטחים במורדות המערביים והדרומיים של הר חברון, אזור העיירה דהריה, שהיו בידי צה"ל.
השיחות החשאיות עם עבדאללה התנהלו במקביל למו"מ הרשמי על שביתת הנשק ברודוס, וההבנות הסודיות עוגנו באותו הסכם שנחתם בין ישראל וירדן בד' בניסן תש"ט, 3 באפריל 1949, כאילו הושגו במסגרתו. בכ"א באייר תש"ט, 20 במאי 1949 הועבר ואדי ערה לשליטה ישראלית, וכעבור חמישה ימים, בכ"ו באייר 25 במאי, נפתח הכביש לתנועה לראשונה מזה שנה וחצי, במבצע שקיבל את השם הטבעי 'קיצור דרך'.
תפיסת ביטחון אמיתית
ואם הזכרנו קודם את הסכם אוסלו, התפיסה האסטרטגית של הצורך לשמור על צירי אורך ישראלים בשליטה ישראלית, באה לידי ביטוי גם בהסכם אוסלו. יצחק רבין התעקש, במהלך כל הדיונים על הנסיגות במסגרת ההסכם, שלא לפגוע בצירי האורך העיקריים בשומרון, כביש חוצה שומרון וכביש חוצה יהודה.
רבין ז"ל, כאיש ביטחון אמיתי, הבין שבכל הסדר שלא יהיה, מדינת ישראל אינה יכולה ללא חיבורים בין מזרח ומערב בשליטתה המלאה. הכביש היחיד שרבין ויתר עליו, כנראה בגלל שנכנע ללחץ של שמעון פרס, היה כביש חוצה מנשה (כביש 9 בחלקו המזרחי), שהיה אמור להיסלל במקביל לכביש ואדי ערה מדרום, באזור ג'נין. שטחים שתוכננו לכביש זה נמסרו לרשות הפלסטינית במסגרת הסכם אוסלו ב'. אריאל שרון, כשעוד היה אריק הגדול, התעקש לשמור על צירים נוספים כמו כביש כפר-סבא-שכם-בקעת הירדן.
יעל בן יעקב, ממקימות היישוב מבוא-דותן בצפון השומרון, סיפרה לי כי אריק שרון, בהיותו יו"ר ועדת שרים לענייני התיישבות בממשלת בגין הראשונה, הזמין בשנות השמונים את התכנון לכביש הזה, חוצה שומרון צפוני משער מנשה לכיוון צומת דותן, ובהמשך לבקעת הירדן, במטרה ליצור נתיב נוסף להעברת כוחות צבאיים בשעת חירום לא דרך ואדי ערה. נקודה מעניינת: שרון ראה בהעברת כוחות דרך השומרון דרך בטוחה יותר מאשר דרך ציר תנועה במדינת ישראל.
עזר ויצמן כותב בספרו 'לך שמים לך ארץ' (עמ' 235) כי בשנת 1954, כשנסע לתל-אביב דרך ואדי ערה, "המעבר דרך ואדי ערה היה אסור אז, בלילות ונזקקתי לרישיון מעבר מיוחד ממשמר הגבול". אני מקווה שלא נחזור חלילה לתקופה הזו, שבו הנוסעים בוואדי ערה ייאלצו לבקש רישיון מיוחד למעבר בכביש, ממשמר הגבול או מתושבי אום אל פאחם.