1,679 יהודים עלו בתחילת השבוע, בתשעה באב, להר הבית, להתפלל ולפקוד את מקום החורבן, על אף החום הכבד וקשיי התחבורה בעיר העתיקה. לפי נתוני 'מטה ארגוני המקדש', היה זה זינוק של 71% לעומת מספק העולים בשנה שעברה.
לא רק עלו, גם התפללו. משהו בכל זאת השתנה מאז אסר משה דיין על הרב שלמה גורן זצ"ל לקראת תשעה באב תשכ"ז, 3 חודשים אחרי שיחרור ירושלים, באופן מוחלט להתפלל על הר הבית, והרב גורן נאלץ לציית לשר הביטחון, זה שהפקיר בקלות דעת פושעת את הר הבית בידי הוואקף וקבע בכך 'בכיה לדורות'.
מדברים רבות על הסטטוס-קוו. נזכרתי בתשעה באב בדיוק לפני 40 שנה, שנת תשמ"א, 1981. הימים ימי ממשלת מנחם בגין השניה שזה עתה הושבעה. אריק שרון היה שר הביטחון. יוסף בורג, מנהיג מפלגת הציונות הדתית המפד"ל, היה שר הפנים שבאותה קדנציה, היה ממונה גם על המשטרה (משרד המשטרה, כיום המשרד לביטחון פנים, בוטל זמנית).
בעיצומו של היום, בעיצומו של הצום, בעיצומו של החום, עמדתי עם עוד כמה עשרות יהודים בכניסה לשער המוגרבים הנעול, שהוואקף נעל מבפנים ולא איפשר ליהודים להיכנס אל ההר. שוטר מג"ב שעמד איתנו, עמד חסר אונים. השער נעול מבפנים. הוואקף לא מוכן לפתוח. לידי עמד איש ידיעת הארץ פרופ' זאב וילנאי המנוח, זכרונו לברכה, כשהוא ממלמל 'זה נורא, זה נורא'. באותו יום יהודים לא רק שלא התפללו בהר – זה כבר היה הנוהל משנת תשכ"ז – הם אפילו לא נכנסו להר, כי הוואקף לא הירשה.
עיתון 'מצב הרוח' חשף כבר לפני שנה, בגיליון ערב ט' באב תש"ף, שיהודים מתפללים על הר הבית, גם אם עדיין לא במופגן. משהו בכל זאת השתנה.
עבדאללה הירדני חייב להבין
ראש הממשלה נפתלי בנט למד השבוע על בשרו את חשיבות ההקפדה על כל מילה היוצאת מפיו, או מלשכתו, בעיקר כשאתה בתפקיד ראש הממשלה, וכל שבריר הברה שיוצאת מפיך או מעטך נמדדת במשמעות מדינית גלובלית. במוצאי תשעה באב פירסם בנט הודעה, בה הודה לשר ולמפכ"ל על ניהול האירועים בהר הבית "באחריות ובשיקול דעת, תוך שמירה על חופש הפולחן ליהודים בהר".
בימין חגגו. מעולם לא דיבר ראש ממשלה ישראלי על 'חופש הפולחן ליהודים בהר'. מתאים לבנט, שערב קודם צולם יושב על הרצפה עם בנו על הרצפה בקריאת מגילת איכה, להסכים לזכות היהודים להתפלל במקום הקדוש ביותר להם, ביום בו מצויין חורבן בית המקדש.
אבל שעה שהימין חגג, האמריקנים והירדנים זעמו, ובנט מיהר לשלוח את אחד מדובריו לתדרך את הכתבים המדיניים ש'הסטטוס קוו לא השתנה'. הביטוי 'הסטטוס קוו לא השתנה' התפרש, ובצדק, כהחזרת האיסור על תפילת יהודים. כל המהלך התפרש, ובצדק, כ'זיגזג' של ראש הממשלה בנט.
לשלום עם ירדן יש חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל – על כך אין ויכוח בין כל מביני דבר. אבל יש לו גם חשיבות אסטרטגית לירדן עצמה. בנט צדק כשהחליט להגדיל את כמות המים לירדן הצמאה לכל טיפה, אבל הוא צריך להבהיר למלך הירדני, שהתמורה לכך צריכה להיות חופש החלטה של מדינת ישראל בנושא הר הבית. לא ייתכן שירדן גם תקבל מים, וגם תעורר מהומות בהר הבית בגלל מימוש זכות התפילה ההיסטורית של העם היהודי במקום הכי מקודש לו. עבדאללה המלך חייב להפנים: תעוררו התפרעויות – נסגור לכם את ה'שיבר'.
לשלום עם ירדן יש חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל, אבל יש גם לירדן. לא ייתכן שירדן גם תקבל מים, וגם תעורר מהומות בהר הבית בגלל תפילת יהודים במקום הכי קדוש ליהודים. עבדאללה המלך חייב להפנים: תעוררו התפרעויות – נסגור לכם את ה'שיבר'
למרות הזיגזג של בנט, למחרת, בי' באב, שוב עלו יהודים להר הבית, ושוב התפללו בלי שהמשטרה תפריע. בסוף השבוע היה הר הבית סגור ליהודים, בגלל חג הקורבן המוסלמי, כחלק מאותו 'סטטוס קוו' מקודש.
אלא שהסטטוס קוו הזה כבר מזמן לא קיים באמת. הוא נשחק לטוב ולרע. לטוב – בעובדה שיהודים מתפללים בהר. ולרע – באופן עליית היהודים להר. אפילו על פי ההסדרים הבזויים שקבע דיין מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ואשר היו נהוגים משך 33 שנה עד שנת 2000, עליית יהודים להר הבית התאפשרה משך כל שעות היום, ללא הגבלה, כולל שבתות וחגים. האיסור היחיד היה על תפילה. סגירת ההר בפני יהודים היתה האירוע החריג. אני עוד זוכר איך באמצע שנות השמונים עליתי באחת השבתות אחרי התפילה בכותל להר הבית, בלי שום הפרעה. ההסדרים הללו נשמרו גם אחרי הסכם אוסלו, כשהמופתי של הרשות הפלשתינית הפך לבעל הבית בהר הבית.
השינוי חל כשהר הבית נסגר ליהודים בלבד עם פרוץ מלחמת אוסלו בראש השנה תשס"א. כשחודשה עליית יהודים להר כעבור שנתיים, נקבעו ההסדרים החדשים הנוקשים לאין ערוך כלפי יהודים, תוך שמירת השלטון האמיתי בהר בידי הוואקף, ההקדש המוסלמי.
נמתין בסבלנות לראות מה יהיה בשבוע הבא.
16 שנה לא מחקו את הזיכרון
בשבוע שעבר נחנך ביער גוש קטיף שניטע ע"י קק"ל ליד קיבוץ כיסופים, 'מצפור קטיף', מגדל גבוה שמאפשר תצפית לאיזור חורבות גוש קטיף. ביום שלישי שעבר התקיים ביישוב ניצן 'כנס קטיף לאחריות לאומית' שבו עלו סוגיות הקשורות לעקירה. לקראת הכנס פנו אנשי מרכז מורשת קטיף בניצן למחזאית והמשוררת צביה מרגליות, על מנת שתעלה במהלך הכנס בפעם הראשונה באמצעות תיאטרון דוקומנטרי את סיפור ההתנתקות. בבתי כנסת רבים נאמרו בתשעה באב קינות המזכירות את גוש קטיף.
העיתונאית והיוצרת דיקלה ד' גל-עד מעלה בימים אלו מופע נשי ייחודי שבו היא שרה ומספרת על גוש קטיף ייחודי. בשבוע הבא יבקר הזמר אברהם פריד במרכז קטיף, לקראת מופע '35 שנה לחגיגות קטיף' בכיכובו.
בדיקה שנערכה השבוע בארכיון של 'מרכז קטיף' בניצן, העלתה כי בשנה האחרונה היו מעל 550 איזכורים של המילים 'גוש קטיף' או 'התנתקות' בתקשורת הכללית היומית, ועוד כ-300 איזכורים בתקשורת המגזרית, השבועית.
16 שנים מלאו השבוע לפשע הבלתי נמחל של עקירת גוש קטיף – וגוש קטיף עדיין נוכח בשיח הציבורי. וזה בלי שהזכרנו את עקרות הבית שעד היום נכנסות לסופרמרקט ומבקשות לקנות 'חסה גוש קטיף'.
23 שנים לפני עקירת גוש קטיף נעקר חבל ימית במסגרת הסכם השלום עם מצרים. ניסיתי לחשוב השבוע איפה היה חבל ימית בשיח הציבורי הישראלי בשנת 1998 – 16 שנה אחרי חורבנו. הימים ימי ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, שניהלה באותה שנה את המשא ומתן על המשך ה'פעימות' של הסכם אוסלו שהורישה לה קודמתה, ממשלת רבין. מדינת ישראל כבר היתה אחרי האינתיפאדה הראשונה, הסכם אוסלו ורצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. מי זכר את ימית בכלל? מי דיבר על ימית?
אני זוכר טקס זיכרון לימית שנערך בגבול ישראל-מצרים על חוף הים של גוש קטיף, במוצב שנקרא 'תצפית אלוף' לפני 35 שנה, בשנת 1986. בסך הכל 4 שנים אחרי עקירת החבל. לאירוע הגיעו כמה עשרות תושבי גוש קטיף ואבי פרחן אחד. וזהו. מדינת ישראל במהירות שיא מחקה את זיכרון חבל ימית. אפילו מרכז הנצחה רציני לא קם לחבל הזה, למעט מוזיאון קטן במושב דקל, שאני משוכנע שרוב הקוראים בכלל לא יודעים על קיומו. בניגוד ל'מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון' הפועל בניצן.
'בזכירה סוד הגאולה', אמר הבעל שם טוב. הזיכרון עצמו – הוא הגאולה. העובדה ש-16 שנים אחרי העקירה גוש קטיף עוד נוכח בשיח הציבורי, מפיחה תקווה שעוד נחזור לשם, כמו לגוש עציון.
מרגלת בפוטנציה בוועדת חוץ וביטחון
צירופה של ח"כ איבתיסאם מראענה לוועדת החוץ והביטחון, ולוּ גם כממלאת מקום, הוא מעשה חסר אחריות של פוליטיקאים חסרי אחריות. ולא בגלל החשש לדליפת מידע מודיעיני לאוייב. נכון שח"כ מראענה היא מרגלת בפוטנציה, ומי שחושב שאני מגזים שייזכר בעזמי בשארה, גם הוא ח"כ לשעבר. אבל לא זו הבעיה. הבעיה היא הפגיעה במעמד ועדת החוץ והביטחון. אני מניח שבכל דיון שבו תשתתף מראענה, בעלי התפקידים יימנעו מלמסור מידע מסווג. כל אלוף או ראש שב"כ או ראש מוסד או כל בעל תפקיד אחר, שיוזמן לדיון בהשתתפות הח"כית הערביה, יתדרך את הנוכחים ברמה של מסיבת עיתונאים, או לכל היותר תדרוך עיתונאים.
השתתפתי בתדרוכים רבים כאלו בחיי. בחלקם נמסר מידע מסווג כדי שגם אנחנו, הכתבים, נבין תהליכים. בחלקם המידע היה כללי ולא חידש דבר. אני זוכר פגישת כתבים עם ראש אמ"ן אלוף אורי שגיא בשנת 1993, ימי ממשלת רבין, בתקופה שישראל ניהלה משא ומתן חשאי עם נשיא סוריה אסד על הסכם שלום אפשרי. אורי שגיא כראש אמ"ן היה אחד משותפי אותו משא ומתן, ולכן היה מסקרן לשמוע את דעתו ותובנותיו. בפועל, כל מה שהוא אמר היה ש'המשא ומתן דומה למשאית שנעה בעליה, והמשאית עכשיו התקדמה עוד קצת'.
אז אפשר להבין את החשדנות של ראש אמ"ן כלפי מידת שמירת הסוד של העיתונאים תאבי הסקופים שישבו לפניו. אבל אם זו תהיה רמת התדרוכים לוועדת החוץ והביטחון בגלל נוכחותה של ח"כ מראענה, תהיה זו פגיעה נוספת בפרלמנט הישראלי.
אני לא מתפלא שאשה כמו שרת התחבורה מירב מיכאלי לא מבינה את זה. אבל איך עומר בר לב, בכל זאת אל"מ במילואים, בנו של רמטכ"ל לשעבר, מפקד סיירת מטכ"ל בעברו, לא מבין את הסכנה הזו?