הכתובת נמצאת על דופן הסוכה

"וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תשגלנה [תִּשָּׁכַבְנָה] וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר".

את הפסוקים הללו, מספר זכריה פרק יד, נקרא בשבוע הבא בהפטרת היום הראשון של חג סוכות. פסוקים מפחידים, למרות שעל פי זכריה צפוי לנו 'הפי אנד' של "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב... וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַ‍ִם לָבֶטַח".

מלחמות רבות עברו על עם ישראל בחג סוכות, עוד מימי המכבים, בר-כוכבא, מלחמת העצמאות, מלחמת יום הכיפורים (אולי ראוי היה לקרוא לה 'מלחמת סוכות'. חג סוכות תשל"ד כולו היה בעיצומה של אותה מלחמה. הפריצה לשטח הסורי היתה בא' סוכות. צליחת תעלת סואץ היתה בהושענא רבה).

מי שעוקב אחר המגזר הערבי בישראל, אינו יכול שלא לחוש שמדינת ישראל, כך נראה, עומדת על סף מלחמה חדשה – בליבה, בין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה הערבית. מלחמה שאשר כהן ב'מצב הרוח' לפני שבועיים, ואלוף מיל' גרשון הכהן בישראל היום בשבוע שעבר, נתנו לה כבר את השם 'מלחמת העצמאות 2'. פרעות תשפ"א, פרעות השנה החולפת, היו מעין 'קדימון' שאותת לנו שהמלחמה הזו קרובה משאנו חושבים.

הכתובת כבר מרוחה על כל קיר. חברי העיתונאי יאיר קראוס, תושב עכו, מספר שערביי העיר מפגינים כבר חודשים בעיר העתיקה של עכו בכל שישי ושבת עם דגלי פלשתין וצורחים ש'מעכו ועד אל אקצה ישחררו את הכיבוש', ומשטרת ישראל עומדת חדלת אונים מנגד. וזהו רק אירוע אחד, המלמד על אירועים רבים. לא קשה לשער איך הדברים מחלחלים לציבור, ובעיקר לנוער. המחבלים שירו ליל שבת לעבר ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, ראש האגף לסיכול פשיעה במגזר הערבי, לא עשו זאת בגלל שלא אהבו את צבע עיניו. הם ירו בגלל המדים שהוא לובש והדרגות שהוא עונד. בפעם הבאה יבוצע ירי לעבר ניצב במשטרה – שאיננו ערבי.

אסור לדבר בהכללה. אלו לא כל ערביי ישראל. משפט אחד חשוב להישמר מלהגיד: 'כל הערבים'. איך אמר לי פעם מישהו מניצולי פרעות תרפ"ט בחברון? כל היהודים שנרצחו בחברון נרצחו בידי ערבים, אבל גם כל היהודים שניצלו מהטבח, ניצלו בידי ערבים.

יש לי חברים אישיים, ערבים ישראלים שבאמת שוללים את הטרור ומכירים בהיותם אזרחים של מדינה יהודית. הם גם לא מהססים להיחשף בפומבי, ואני מאמין להם. ערבים ישראלים היו אלו שסייעו בתפיסת ארבעת המחבלים שנמלטו מכלא מגידו.

בסקר שערך לפני שנתיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בקרב ערביי ישראל, על השאלה 'באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק מהחברה הישראלית?', ענו 17.9 אחוזים 'במידה רבה מאוד', 39.3 השיבו 'במידה רבה', 33 אחוזים ענו 'במידה די מעטה' ורק 9.4 השיבו 'בכלל לא'.

לשאלה 'האם אתה רואה את עצמך בעיקר כ...', רק 9.5 אחוזים אמרו 'ישראלי', 12.6 אחוז השיבו 'פלשתיני', 37.9 אחוזים ענו 'ערבי', ו-36.4 אחוזים הגדירו עצמם על פי דתם 'מוסלמי/נוצרי/דרוזי'.

התוצאו חושפות את הדילמה של הערבי הפשוט. רק מיעוט מבין ערביי ישראל מגדירים עצמם 'פלשתינים', אבל אותו מיעוט רואה עצמו ישראלי. מעל 57% רואים עצמם חלק מהחברה הישראלית במידה רבה או רבה מאד – אבל זה כולל את הדרוזים שכנראה משפרים את הנתון. החשש מפני מלחמת אזרחים בישראל בין יהודים לערבים מרחף כעננה מעלינו. 12 אחוזים מתוך 2 מיליון אנשים הם כמעט רבע מיליון אנשים. מספיק שעשרות אלפים יצאו לפרעות והרוב הדומם ישתוק – ואין צורך להמשיך ולפרט.

והמפחיד הוא, שלא נראה שאפשר לסמוך על כוחות הביטחון ובעיקר משטרת ישראל, המשטרה הרופסת שרועדת כעלה נידף מול האלימות הערבית. והרפיסות הזו מוקרנת מלמעלה, מהשר לביטחון פנים, ועד אחרוני השוטרים.

קישון כתב כבר לפני 50 שנה

מה נשאר לאזרח הקטן לעשות כדי לקדם את פני הרעה?

אפרים קישון המנוח כבר כתב לפני 50 שנה, בימים שאירגוני המחבלים הפלשתינים חטפו מטוסים כחלק ממלחמת הטרור שלהם, שהוא לא מבין למה אנחנו לא מקימים מחתרת יהודית משלנו, כתגובה לטרור הפלשתיני. "בעצם, מדוע אין ארגון מחבלים משלנו?", כתב קישון במאמרו 'ספינת המצורעים'. "מדוע אין לנו תנועה עממית מצויידת ברימונים, בקלשניקובים ובתותחים, שאין השלטונות מסוגלים להשתלט עליה. 'כאן החזית הדמוקרטית לשחרור שומרון והיודה, אנחנו נטלנו את היקוד על המטוס, עבור'. היישות העברית אייך? מדוע אין מחתרת עברית, בבקשה? הלא יש לנו נטיה טבעית לדברים כאלה, לא כן?" סוף ציטוט של קישון, זכרונו לברכה (מופיע בספר '25Xקישון' עמ' 172).

יש הרבה סיבות למה לא להקים מחתרת יהודית, והראשונה בהם היא שאנחנו חיים במדינה עצמאית עם מוסדות ממלכתיים, כולל צבאיים וביטחוניים, שזה התפקיד שלהם ולא של יוזמות פרטיות. הבעיה היא, שאני כבר לא ממש מאמין לעצמי כשאני כותב את השורות הללו. הגופים הביטחוניים שזה תפקידם, ובראשם משטרת ישראל, מתרשלים בתפקידם באופן גלוי ומובהק ומוצהר. בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, כשבגלל אזלת יד דומה מאד קמה 'המחתרת היהודית' ביו"ש, ובין חבריה כמה מחברי הטובים ביותר, התנגדתי לה נמרצות. אם לפיגועים בראשי הערים עוד אפשר היה אולי, בדוחק, למצוא לגיטימציה, כולל בהתבטאויות של קציני צה"ל בכירים באותה תקופה, בהמשך היו בין חברי 'המחתרת' כאלו שתכננו מעשי רצח חסרי אבחנה, ופגיעה במסגדי הר הבית – מעשים מטורפים שטוב שנמנעו. גם אלו שתיכננו זאת לפני 40 שנה מודים היום שהם טעו לגמרי בחשיבתם.

אבל במציאות המתהווה, ובעיקר נוכח מה שראינו כולנו בפרעות תשפ"א, אני חש שהקמת מיליציות הגנה מול הפורעים הערבים, בשיטת 'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה', היא התפתחות טבעית שיהיה קשה מאד לגנות אותה, בדיוק כמו שהמליץ אפרים קישון לפני 50 שנה. ואני לא כותב את הדברים כהמלצה, אלא כאזהרה.

אלא אם השר לביטחון פנים, מפכ"ל המשטרה והמשטרה כולה, יתעשתו במהירות, יתארגנו ויתחילו כבר עכשיו לבלום את הפעילות במגזר הערבי. אם לא יעשו זאת, לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם אם חלילה יפרצו שוב מהומות דמים.

בפרעות תרפ"ט, התקשר בעיצומו של יום השבת הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל להארי צ'ארלס לוק, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל וממלא מקום הנציב העליון, ודרש ממנו לדכא בכוח את המתפרעים הערבים. לוק ענה שאין לו פקודה לעשות כן. הרב קוק ענה "אני נותן לך פקודה כזו!". לוק לא נענה לבקשה.

כעבור מספר חודשים, כשנפגשו לוק והרב קוק באירוע רשמי לאחר זמן, סירב הרב קוק ללחוץ את ידו של לוק, כשהוא מטיח בפניו: "אני איני לוחץ יד המגואלת בדם יהודים".

אני מאד מקווה שלא נגיע למצב בו לא נוכל ללחוץ את ידו של השר לביטחון פנים עומר בר לב, מאותה סיבה בדיוק.

הנופלים והמפקדים

לפני למעלה מעשר שנים, השתתפתי ככתב צבאי בפגישה עם הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי. זמן קצר לפני כן היתה תקרית חמורה בגבול הרצועה, במהלכה קצין לא בכיר, מפקד מחלקה או מפקד פלוגה, הסתער על מחבלים בצורה לא נכונה, המחבלים השיבו אש והרגו שניים מהחיילים. כל הכתבים הצבאיים התנפלו על אשכנזי בטענה 'למה לא הדחת את המ"מ או המ"פ שכשל, שבגללו נהרגו שני חיילים?'

אשכנזי, למיטב זכרוני, השיב בקור רוח: "לא הדחתי אותו, כי הוא הסתער על המחבלים. נכון, ההסתערות לא היתה טובה. שני חיילים נהרגו. עכשיו נפיק לקחים, נלמד מהטעות, ובפעם הבאה שהמפקד הזה יוביל את חייליו הוא יעשה את זה בצורה מוצלחת. אם הוא לא היה מסתער, הייתי מדיח אותו..."

סביר להניח שיהיו מי שיחלקו עלי, אבל אותי לפחות האירוע הזה לימד, שגבי אשכנזי היה אחד הרמטכ"לים הטובים של צה"ל בחצי יובל השנים האחרונות – בלי להיכנס ליכולות הפוליטיות או לחשיבה המדינית שלו.

נזכרתי בתיאור הזה רבות בחודש האחרון, מול הטענות בנוגע לתקרית הקשה בה נהרג לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי ז"ל. אני לא רוצה להתווכח עם משפחה שכולה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהורים שכולים צעקו באזכרות לעבר שר הביטחון משה דיין 'אתה רצחת את אבא שלהם' כשהם דוחפים לעברו ילדים קטנים, דיין עמד בשקט ללא תנועה. כששאלו אותו למה הוא לא מגיב השיב דיין: "משפחה שכולה תמיד צודקת". וזה היה אחד המשפטים הבודדים שמשה דיין צדק בהם.

דיין, כמו גבי אשכנזי, ידע שמפקד טוב הוא זה שמוביל את חייליו להסתערות – ורק מי שלא עושה לא טועה. בתי הקברות הצבאיים של מדינת ישראל מלאים בקברי חיילים שנפלו בגלל טעויות של מפקדים, מימי קרבות לטרון במלחמת העצמאות, דרך קרב המיתלה במבצע סיני, גבעת התחמושת ותל-פאחר במלחמת ששת הימים, החווה הסינית וסרפאום במלחמת יום הכיפורים, קרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, ועוד ועוד ועוד. הנופלים הם חלק בלתי נפרד מחיינו הביטחוניים, גם אלו שבדיעבד, תמיד בדיעבד, אנחנו יודעים מה היה צריך לעשות כדי למנוע את נפילתם.

בניגוד למה שנדרש בשב"ס אחרי בריחת המחבלים, באוגדת עזה לא צריכים לערוף ראשים, אלא להפיק לקחים.

חג סוכות שמח לכל קוראי 'חמוש במקלדת' ולכל עם ישראל.