היועץ המשפטי אחיתופל

יהודה ויינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה בממשלות בנימין נתניהו, שנבחר לתפקידו בידי בנימין נתניהו, הוא איש שמאל מובהק. הוא עצמו מודה בכך בספרו החדש 'היועץ' (הוצאת 'ידיעות ספרים'), כשהוא מדקלם את המסרים השמאלנים הקלאסים התלושים מהמציאות: "אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להיפרד משליטתנו על עם אחר. זהו אינטרס מובהק שלנו, בעיקר מתוך דאגה לחוסננו. הכמיהה לחבלי מולדת ברורה לי, אך השלטון על עם זר – זר לי. מדינה שקמה אחרי כל כך הרבה שנים של ציפיה, ערגה, תפילה ותקווה, יש לשמר. שלטון צבאי על עם אחר אינו עושה זאת".

זו כאמור העמדה הקלאסית של השמאל הישראלי, המתעלמת מהעובדה שמאז קמה הרשות הפלשתינית כרשות אוטונומית המנהלת את חיי היום-יום של האוכלוסיה הפלשתינית, ישראל כבר לא שולטת על עם זר – יש להם שלטון עצמאי, גם אם לא מדינה. בנימין נתניהו, כראש ממשלת ימין, מינה יועץ משפטי בעל דעות שמאלניות מובהקות.

יהודה ויינשטיין כיועץ משפטי הוא אחיתופל המודרני. מי שקורא לעומק את ספר שמואל ב' פרק ט"ו רואה שהביטוי 'עצת אחיתופל' שגוי. עצת אחיתופל היתה העצה הטובה לאבשלום המורד במלך, וחושי הארכי, שהיה סוכן שתול של דוד המלך אצל בנו המורד אבשלום, הצליח לסכל את עצת אחיתופל הטובה לאבשלום, ולעוץ עצה מכשילה שאכן הכשילה את אבשלום – אבל היתה טובה לדוד המלך.

אין להתפלא אם כן שויינשטיין, בספרו, מתרברב איך הצליח לסכל הצעות והחלטות ימניות של נתניהו. העצות של היועץ ויינשטיין היו טובות מאד לשמאל הישראלי – אבל רעות מאד למדינה.

לדוגמה: חוק ההסדרה, אותו מכנה ויינשטיין "מה שקרוי, למרבה הלעג, 'חוק ההסדרה' – ותכליתו האמיתית היא להפקיע אדמות בבעלות פלשתינית פרטית שעליהן הוקמו בתים בהתנחלויות". והוא מוסיף בגאווה: "אגב כך, מנעתי החלטת ממשלה המאמצת את דו"ח אדמונד לוי, שמסקנותיו העיקריות, ובהן הקביעה שגדה המערבית אינה שטח כבוש, עמדו לטעמי בניגוד גמור לכללי המשפט הבינלאומי ולפסיקת בית המשפט העליון" (עמ' 24).

זה היה היועץ המשפטי שנתניהו מינה, זה שממשיך ומתפאר: "התנגדתי להצעות השונות לחקיקת חוק הלאום, וזו אכן נבלמה בתקופתי, אך קרמה עור וגידים לאחר פרישתי... יש בחקיקת יסוד זו כדי לרדד את המאפיין הדמוקרטי ועל כן היא לוקה בקשיים מהותיים...".

ספרו של ויינשטיין מרתק. הוא כתוב בשפה קולחת, לשון משפטית לעיתים קרובות אבל רוויית סרקאזם והומור עצמי וגם כלפי האחר. גם הגילויים שלו מעניינים – לא רק הדברים שבהם הוא חולק את השקפת עולמו השמאלנית, כאמור. (למשל: התנגדותו הגורפת להחלת 'תקנת השוק' ביו"ש וקביעתו המוזרה, התמוהה, שראוי לצאת למסע חיפושים אחרי ההיגיון שבה, כי "תקנת השוק בשטחים צריכה להתקיים רק בנסיבות חריגות"), אלא גם סיפורים שאותם הוא מספר כמשיח לפי תומו.

כמו תיאורו בנושא הסדר הטיעון עם ח"כ יאיר לוי מש"ס (היה פעם ח"כ כזה, באמת), כי "עד כדי כך הגיעו הדברים שפרקליטת המדינה דאז, דורית ביניש, שפיקחה מלמעלה על המשא ומתן, התקשרה אלי ואמרה שאם לא נסיים עכשיו, אין סיכוי שבית המשפט יכבד את ההסדר לנוכח הלחץ הציבורי והתקשורתי שמופעל עליו..."

והקורא עומד נדהם: בית המשפט עלול לקבל החלטה המושפעת מלחץ ציבורי? ומושפעת מלחץ תקשורתי? ופרקליטת המדינה בכבודה ובעצמה חוששת מפני ההשפעה הזו על בית המשפט? האם לא אנשי משפט מובהקים כמו היועמ"ש ויינשטיין, ניסו לשכנע אותנו אין ספור פעמים שאת מערכת המשפט הישראלית מעניין אך ורק החוק ולא שום דבר אחר? ושהיא פועלת אך ורק ברוח דבריו של פליקס פרנקפורטר, שופט עבר (יהודי) בבית המשפט העליון האמריקאי, שציין באחד מפסקי דינו כי לבית המשפט "אין לא חרב ולא ארנק, וכל שיש לו הוא אמון הציבור בו"?

היהדות היא המהות, היא הזהות

ועוד סיפור של ויינשטיין, על ימיו כעורך דין שבו ייצג את אחד הנאשמים במשפט נגד השר אהרון אבוחצירא ז"ל – השר הראשון בתולדות המדינה שהועמד לדין: "כיוון שהיתה זו הפעם הראשונה שבה שר הועמד לדין, המשפט זכה לסיקור תקשורתי נרחב ותפס את הכותרות. איש לא העלה בדעתו להדיח את אבוחצירא מתפקידו קודם שבית המשפט יאמר את דברו. חזקת החפות ניצבה אז על רגליים איתנות" (עמ' 74). חבל שהמציאות הזאת לא נשמרה גם בעניינם של יעקב נאמן ז"ל, רפאל איתן ז"ל, ויבדל"א אביגדור קהלני, ראובן ריבלין ועוד, שכולם איבדו תפקיד שר בו חשקו בגלל הגשת כתב אישום – שבסיומו יצאו זכאים לגמרי.

נחזור לחוק הלאום. ויינשטיין מסביר את התנגדותו לחוק בכך ש"הצעות החוק רידדו את הממד הדמוקרטי ורוממו את הממד היהודי. השתנה האיזון. פתאום המדינה שבה דובר הפכה, על פי ההצעות, יותר יהודית ופחות דמוקרטית. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות" (עמ' 281).

"פרקליטת המדינה דאז, דורית ביניש, התקשרה אלי ואמרה שאם לא נסיים עכשיו, אין סיכוי שבית המשפט יכבד את ההסדר לנוכח הלחץ הציבורי והתקשורתי שמופעל עליו..."

שאלה מצויינת. התשובה שויינשטיין מנסה לכוון אליה היא סכנה אמיתית לעתידה של המדינה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל כשיש התנגשות בין היהודית והדמוקרטית, אסור שהדמוקרטית תגבר. חשוב להבין דבר יסודי מאד, בסיסי מאד: יהדות זו המהות, דמוקרטיה היא מכשיר. המשטר הישראלי דמוקרטי כי זה אופי המשטר היחיד שבו ניתן יהיה לקיים לאורך ימים את החברה הישראלית, וממילא את המדינה הישראלית, ולכן חייבים לשמור על האופי הדמוקרטי של המדינה מכל משמר. אבל זו  עדיין רק מכשיר, רק כלי. מדינה יהודית – זה הלב של המדינה, זו המהות שלה, זו הזהות שלה. זו ההצדקה היחידה לעצם קיומה.

ולכן אסור שיהיה איזון מלא בין היהודית והדמוקרטית. מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, חייבת למען עתידה להיות תמיד יותר יהודית מאשר דמוקרטית.

בין אלטלנה להלל הזקן

המשנה במסכת אבות (פרק ב' משנה ו'), מספרת על הלל הזקן, שראה פעם אחת "גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ): עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן". ובתרגום לעברית: על זה שהִטְבַּעַתְּ הִטְבִּיעוּךְ, וסוף מְטַבְּעָיִךְ לטבוע אף הם.

הגולגלת שראה הלל הזקן היתה מן הסתם תוצאה של אלימות בין שני בני אדם. מישהו הרג את השני – לא חשובים הסיבה או הנסיבות. הלל מלמד אותנו את עקרון המידה כנגד מידה – האיש נהרג כי הרג, ומי שהרג אותו ייהרג גם הוא. הכל נובע ממציאות של יד איש באחיו.

הרב אורי שרקי מביע דעה מקורית, בדף האינטרנט שלו, שהלל ביקש לראות בכך סמליות כואבת: "הלל צפה ברוח הקודש את אחריתה של מלכות בית חשמונאי, שבימי מלכיה האחרונים הוא חי, והוא ניסה להסביר מה היתה סיבת נפילתה של מלכות בית חשמונאי. ריבוי שפיכות דמים שנכשלה בה אותה שושלת - הביא עליה הטבעה על ידי בית הורדוס".

את סופה של מלכות בית חשמונאי כולנו מכירים: המדינה שהתפוררה בגלל מחלוקת פנימית נוקבת שהביאה את אוייבי ישראל להשתלט עליה, ובסוף גם בית המקדש נחרב. מכירים גם כי רבים, ובראשם ראש הממשלה וגם אני לאורך שנים רבות, מזהירים מפני הדימיון המפחיד שבין סופה של מלכות בית חשמונאי לבין המציאות של השנים האחרונות במדינת ישראל.

גם אני ראיתי השבוע חפצים צפים על פני המים. אבל בניגוד למה שראה הלל הזקן, זו לא היתה גולגולת אלא שלושה זֵרֵי פרחים, שהושלכו למים בידי יו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית יעקב חגואל, יו"ר חזון לאומי של הליכוד ישראל שולדינר, ונציג ותיקי האצ"ל – מול חוף פרישמן בתל-אביב, המקום בו הוטבעה השבוע לפני 74 שנים, בט"ו בסיוון תש"ח (22 ביוני 1948), ספינת הנשק 'אלטלנה' - הספינה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947 והוטבעה על ידי צה"ל בפקודת בן-גוריון, בירי תותח שעליו אמר בן-גוריון, כי יהיה "ראוי לעמוד ליד בית המקדש אם ייבנה" (מה שמעיד שבן-גוריון בתוך תוכו האמין בבניית בית המקדש).

כפי שכתבתי, את אחד הזֵרִים השליך למים יעקב חגואל, כיום יו"ר הסוכנות ויו"ר ההסתדרות הציונית, בוגר תנועת בית"ר, חניך ההשקפה של זאב ז'בוטינסקי, שיושב על כסאם של בנימין זאב הרצל ודוד בן-גוריון - האחרון היה היריב האידיאולוגי החריף ביותר של ז'בוטינסקי.

מפקד האצ"ל דאז מנחם בגין, חניכו של ז'בוטינסקי, עמד על כך, שלמרות שבן-גוריון הטביע את ספינת הנשק שלו, הוא לא ייתן למקרה הזה להידרדר לשפיכות דמים, שיטביעו במצולות את מדינת ישראל שזה אך קמה. במדינת ישראל לא יחזור המקרה שבו בית הורדוס הטביע את מלכות בית חשמונאי. הזֵרִים שצפו על המים סימלו את המסר של אלטלנה שקבע מנחם בגין מהדהד כבר 74 שנים, וביתר שאת בימים אלו - בתקוה שההד הזה לא יפסיק להדהד לעד: 'רק לא מלחמת אחים'.