הרמטכ״ל, רב-אלוף אייל זמיר, השמיע ביום ראשון השבוע, במהלך סיור גזרה והערכת מצב שקיים ברצועת עזה, הערה משמעותית שלא קיבלה את התהודה הדרושה: "אנחנו שולטים על חלקים נרחבים משטח הרצועה וניצבים בקווים השולטים. הקו הצהוב הוא קו גבול חדש - קו הגנה קדמית ליישובים וקו התקפה".
אם לתרגם את דברי הרמטכ"ל לעברית פשוטה, משמעות הביטוי "הקו הצהוב הוא קו גבול חדש" היא שמדינת ישראל מגבשת רצועת עזה חדשה, בגבולות חדשים. רצועת עזה לא תשוב להיות אותה רצועה שהיתה עד טבח שמחת תורה, לא רק מבחינת התשתיות ההרוסות שלה, אלא גם מבחינת הגבולות שלה. הקו הירוק ברצועה, קו שביתת הנשק, זה שהתגבש בהסכם בין ישראל ומצרים בז' באדר תש"י, 24 בפברואר 1950, ואשר אליו נסוגה ישראל בתוכנית ההתנתקות הבזויה, לא ישוב עוד.
בשבוע שעבר פירסמנו את המפה המעודכנת שמציגה את השליטה הביטחונית של צה"ל הרצועה שפירסם הגיאו-אנליסט בן ציון מקלס. במסגרת הסכם הפסקת האש מחודש אוקטובר האחרון, השליטה הביטחונית הישראלית הצטמצמה מ-75% של אחיזה לכ-53%, והקו הצהוב נקבע כ'קו הגבול החדש'. הרצועה מחולקת דה-פקטו לשני אזורי שליטה: הראשון בשליטת חמאס, הכולל כ-2 מיליון אזרחים, ובו הערים עזה וחאן יונס ומחנות המרכז. רוב המבנים בשטח זה עומדים, ובייחוד באזור מחנות המרכז והמוואסי בחוף הים של חאן יונס. השני, כמחצית שטח הרצועה כאמור, בשליטה ביטחונית של צה"ל. שטח זה נתפס ברובו במהלך מבצע 'מרכבות גדעון ב'', ורוב כיס בני סוהילה נתפס במהלך הפסקת האש. בשטח זה פועלות חמש מיליציות ערביות שלפי פרסומים זרים משתפות פעולה עם צה"ל, ומבצעות פעולות נגד החמאס משני צידי הקו הצהוב. הם שולטים על כמה מאות משפחות בצד הישראלי. צה"ל, מתוך אותה הבנה שלא צפויה נסיגה בקרוב, בונה בשטח מוצבים, מסדר צירים, מנקה את השטח, ומכין אותו להגנה בצורה הטובה ביותר.
עוד הבדל בין שני האזורים: בשטח שבשליטת צה"ל לא נותרו כיסים של מחבלים. גם כמעט ואין מבנים עומדים בגזרה הזו. צה"ל גם השמיד את כל המנהרות ההתקפיות הקרובות לגדר המערכת. חלקן פוצצו, חלקן טופלו בהזרמה של בטון. הפעילות הזו עדיין לא הסתיימה, וכוחות צה"ל ממשיכים בחיפושים אחר מנהרות נוספות בעומק השטח, באמצעות קידוחים של בורות באופן שיטתי, על בסיס מידע מודיעיני או על בסיס ניתוח תוואי שטח, כדי לחשוף מנהרות נוספות.
שולטים גם בלי נוכחות פיזית
אחד האזורים שלגביו ישנו קונצנזוס כמעט מוחלט שאסור לסגת ממנו, הוא זה הקרוי 'רכס ה-70'. 'רכס ה-70' או רכס עלי מונטר, הוא רכס כורכר אסטרטגי ברצועת עזה, המתנשא לגובה ממוצע של כ-70 מטרים מעל פני הים — ומכאן שמו. הרכס נמתח מצפון-מזרח לדרום-מערב, במקביל לקו החוף של הרצועה, ומהווה חיץ טבעי בין צפון ומרכז רצועת עזה לבין יישובי עוטף עזה שבמזרח.
הרכס נחשב לאחד הנקודות השולטות ברצועה, הן מבחינה טופוגרפית והן מבחינה טקטית. השליטה עליו מעניקה יתרון משמעותי בתצפית ובאש לשני הכיוונים — אל עבר פנים הרצועה ממערב, ואל עבר יישובי העוטף ממזרח. לא מפתיע שעם כיבוש הרצועה כבר לפני שנתיים כבשו כוחות צה"ל נקודות שולטות ברכס.
אחת הגבעות המפורסמות על הרכס ממוקמת בגובה 90 מטרים מעל פני הים גבעת עלי מונטר, הצופה אל שכונת שג'עיה בעיר עזה, ממזרח ('מונטר', בערבית: הצופה). את גבעת עלי מונטר אני זוכר היטב מהימים שגרתי בקיבוץ נצרים לפני 40 שנה. נהגנו לקחת את האורחים שלנו למרומי הגבעה, שיתבשמו מהנוף המדהים והמרהיב: ממערב העיר עזה פרוסה למרגלותינו עד חוף הים, וממזרח הקיבוצים שאף אחד עוד לא חלם לתת להם את השם 'עוטף עזה': נחל עוז, סעד, עלומים, בארי, כפר עזה, ועוד ועוד. את הגבעה הזו מסרנו לפלשתינים כבר בהסכם אוסלו.
"אין מצב שערבי שגר בעזה, יכול לראות בעיניים שלו יישוב יהודי", אמר לי השבוע גורם צבאי ברצועה. "אין לערבי בעזה שום קשר עין עם ישראל, כי כל קווי הרכס שמסתירים את ישראל, נמצאים בשליטתנו, ואנחנו נמצאים גם בהם וגם מערבה מהם". פאתי ג'בליה מכיוון מוצב צה"ל החדש על רכס ה-70. צילום: אביחי טבק
כחלק מהכנה לטבח שמחת תורה, חפרו ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האסלאמי מנהרות טרור מתחת לרכס. אחרי ההשתלטות על הרכס מצאו כוחותינו מנהרות נוספות, לא התקפיות אלא הגנתיות, שבהן נעו המחבלים ממקום למקום, ממוצב למוצב, בלי להתגלות. גם רוב המנהרות הללו הושמדו. אבל מאחר וצה"ל נמצא עמוק יותר מערבית לרכס, ובין הרכס לבין מרכז לב החיים של עזה נותרו עוד מנהרות שמקשרות את הרכס דרומה, ממשיכים כוחותינו כל העת לאתר ולהשמיד כל מה שמתגלה.
בהמשך הפעילות, במבצעי 'עוז וחרב' ו'מרכבות גדעון', הקים צה"ל לאורך הרכס שבעה מוצבים, המשמשים כקו הגנה קדמי נוסף לקו הביטחוני הסמוך לגבול הרצועה, ומהם מופעלות מערכות תצפית לעבר שטח הרצועה שבו צה"ל לא שולט. אמצעי התצפית של צה"ל, אמצעים אוויריים ותצפיות ומצלמות וכלים נוספים, מאפשרים שליטה של צה"ל על כל צפון הרצועה, גם במקומות שצה"ל לא נמצא בהם פיזית. זה שטח שבו האזרחים העזתיים רשאים לחיות, כשהם מקבלים באופן שוטף משאיות עם סיוע הומניטרי, שמשרד הביטחון מכניס להם. המשאיות הללו עוברות שיקוף בצורה מסודרת, לוודא שאין עליהם נשק ותחמושת.
המנהרות שטרם הושמדו אינן קרובות ליישובי העוטף או מסכנות משהו. הם נמצאות עמוק עמוק בפנים במערכות הגנתיות של החמאס. "אין מצב שערבי שגר בעזה, יכול לראות בעיניים שלו יישוב יהודי", אמר לי השבוע גורם צבאי ברצועה. "אין לערבי בעזה שום קשר עין עם ישראל, כי כל קווי הרכס שמסתירים את ישראל, נמצאים בשליטתנו, ואנחנו נמצאים גם בהם וגם מערבה מהם".
לכן מהמוצבים הללו אין כוונה לסגת, נכון לעכשיו – בתקווה שלתמיד.
בדרום הרצועה נותרו אמנם כיסים של מחבלים בתוך מנהרות בתוך השטח הישראלי. החמאס מנסה לעשות לצה"ל מדי פעם 'מבחן עירנות' ושולח מחבלים שמנסים לחצות את הקו הצהוב, ולבחון את ערנות צה"ל. זה קורה גם בצפון הרצועה וגם בדרומה. היתקלות כזו מסתיימת בדרך כלל בהודעה של דובר צה"ל, כמו זו שפורסמה ביום שני השבוע: "כוחות צוות הקרב החטיבתי 7 הפועלים בדרום רצועת עזה, זיהו מחבל אשר חצה את הקו הצהוב והתקרב לכוחות באופן שהיווה עליהם איום מיידי. מיד לאחר הזיהוי, הכוחות חיסלו את המחבל".
במקרים אחרים, המחבלים נלקחים בשבי, כדי לקבל מהם מידע. חלקם סיפרו ששילמו להם כסף, כדי שינסו לחצות את הגדר.
התצפיות של צה"ל חשפו עובדה מדהימה: מחבלי החמאס משוטטים בהריסות הבתים ובמנהרות חרבות, בשטחים שאינם בשליטת ישראל, בחיפוש אחרי רובים, ויותר מכך: אחרי תחמושת. הדבר מעיד על מצוקת כלי הנשק, ויותר מכך מצוקת תחמושת, בקרב מחבלי החמאס.
ולכן במצב השליטה הנוכחי של צה"ל, מתקפה דוגמת טבח שמחת תורה ליישובי העוטף אינה אפשרית.
לא פלא שהרמטכ"ל הביע באופן פומבי יותר מתקווה, שקו הגבול הזה יהיה הגבול החדש של הרצועה.
30 שנה לנסיגה – ההבדל בין עזה ליו"ש
השבוע ביום שלישי, פירסמו דובר צה"ל ודובר השב"כ הודעה משותפת, המספרת כי כוחות צה"ל מחטיבת אפרים בהכוונה מודיעינית של שב"כ, איתרו ב-17 בנובמבר בטול-כרם שלוש רקטות בשלבי הכנה שונים, מטעני חבלה, מערכות הפעלה, חלקי ייצור מטענים וחומרים להכנת חומר נפץ. באחת הרקטות אותר ראש קרב וחומר נפץ.
ההודעה הזו סיפקה תשובה לשאלה שנשמעת כבר 20 שנה, למה מיהודה ושומרון לא יורים רקטות לשטח ישראל כמו מרצועת עזה.
בזכות חופש הפעולה של צה"ל בשנתיים האחרונות בכל רחבי יהודה ושומרון, סוכלו אלפי פיגועים, בלי להמעיט חלילה בחומרת הפיגועים שכן בוצעו.
המתיישבים ביו"ש מתריעים לאחרונה שוב ושוב, שטבח שמחת תורה בעוטף עזה, עלול להתרחש גם ביו"ש. מבלי לזלזל בשום סכנה, וכמובן מתוך ההכרח להיערך לכל מצב, יש בכל זאת הבדל משמעותי בין רצועת עזה ערב הטבח, למציאות ביו"ש: כאן צה"ל שולט בכל המרחב ופועל בכל המרחב. המידע המודיעיני גדול לאין ערוך מזה שהיה בחבל עזה.
העיר עזה – מבט מעלי מונטר. צילם חגי הוברמן, 1986
בימים אלו מלאו 30 שנה לנסיגה הישראלית מהערים הערביות ביהודה ושומרון, במסגרת הסכם אוסלו ב', והפיכתן למעמד חדש שנולד באותו הסכם: שטח A. הרצח של יצחק רבין, כצפוי, לא עצר את הנסיגות ביו"ש. אלו בוצעו ללא שמץ של מחאה ציבורית. הימין הישראלי, מוכה וחבול מההאשמות כלפי אחריותו לרצח רבין, לא העז לצאת לרחובות.
העיר הראשונה שנמסרה לפלשתינים היתה ג'נין. היא נמסרה לשלטון אש"ף בכ' בחשוון תשנ"ו, 13 בנובמבר 1995.
בי' בכסלו תשנ"ו, 3 בדצמבר 1995, התפרסו שוטרים פלשתינים לראשונה בבית-ג'אלה שמדרום לירושלים, בשערי בירת ישראל, סמוך לשכונת הר-גילה.
בי"ז בכסלו תשנ"ו, 10 בדצמבר 1995, השבוע לפני 30 שנה, נסוג צה"ל מטול-כרם. למחרת, י"ח בכסלו תשנ"ו, 11 בדצמבר 1995, נסוג צה"ל גם משכם, נסיגה שכולה היתה בזיון אחד גדול לצבא ההגנה לישראל. החיילים עזבו את העיר בבהלה ובמנוסה באישון ליל, כאשר מאות מתושבי העיר מסתערים לעברם ביריקות ובקללות, ובידויי אבנים. כשהושלמה הנסיגה שרפו הפלשתינים את דגל ישראל שנשאר במקום. ביזיון הנסיגה סימל את ביזיון הסכם אוסלו כולו.
בחג החנוכה, כ"ח בכסלו תשנ"ו, 21 בדצמבר 1995, היתה גם העיר בית לחם בידי אש"ף. יום לפני הנסיגה נפתח לתנועה כביש עוקף בית-לחם הזמני, כביש עוקף וולאג'ה, עוד לפני שסלילתו הושלמה כראוי, ולפני שהוכנסו בו כל מרכיבי הבטיחות, כדי לאפשר נסיגת צה"ל מהעיר במועד שנקבע מראש.
וכך, בתחילת חודש טבת תשנ"ו, היו שש ערים בארץ ישראל (למעט חברון) בידי הארגון לשחרור פלשתין (יריחו נמסרה לאש"ף בשלב הראשון, שנה וחצי לפני-כן). בז' בטבת תשנ"ו, 30 בדצמבר 1995, נאם ערפאת ברמאללה אחרי נסיגת צה"ל והכריז: "צריחי המסגדים בירושלים קרובים - בקרוב נתפלל בפלשתין העצמאית שירושלים בירתה".
באותם ימים, ימי ממשלת שמעון פרס אחרי רצח רבין, נראה היה שחזונו של ערפאת קרוב מאד למימוש. את מחיר הדמים הכבד של הנסיגה הזו, ושל הנסיגות הבאות תחת ממשלות נתניהו ואהוד ברק, שילמה מדינת ישראל באינתיפאדה השניה. רק במבצעי 'חומת מגן' ו'דרך נחושה' משנת תשס"ב החזיר לעצמו צה"ל את חופש הפעולה המבצעי גם בשטחי הרשות הפלשתינית. בשנתיים האחרונות חופש הפעולה הזה גבר, כפי שניכר מהידיעה בפתיחת האייטם הזה.
ועוד נקודה חשובה: מי האמין בחודש כסלו תשנ"ו, בעיצומן של הנסיגות, שכחלוף 30 שנה(!!!), פרק זמן המשתווה לשליטת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הפלשתינים לא יראו מדינה פלשתינית אפילו באופק הרחוק?