הקורא מכיר בוודאי את הבדיחה הכל כך נדושה, על הרב שישב לפסוק בין שני בעלי מחלוקת, ולכל אחד מהם אמר "אתה צודק". אמרה לו אשתו: "איך יכול להיות ששניהם צודקים? זה לא הגיוני". ענה הרב לאשתו: "גם את צודקת!"
הבדיחה הזו היא המציאות הפוליטית-משפטית העצובה שמדינת ישראל נקלעה אליה בשנה האחרונה. הקשבתי בדריכות לראש הממשלה בנאומו ביום חמישי שעבר נגד הפרקליטות והמשטרה. הוא צדק בכל מילה. מאידך, גם העובדות הניכרות מכתב האישום שהיועץ המשפטי הגיש, בעייתיות להמשך כהונתו של נתניהו כראש הממשלה. הליכוד צודק בעמדתו שעל פי החוק, ראש ממשלה יכול להמשיך לכהן בתפקידו גם תחת כתב אישום, עד להרשעה מוחלטת. אבל גדעון סער צודק בהערכה שאם נתניהו יעמוד בראש הליכוד גם בבחירות הבאות, כי אז סכנת אובדן השלטון גדולה. ומפלגת 'כחול לבן' צודקת כשהיא מתעקשת לעמוד במילתה מלפני הבחירות: לא נשרת תחת ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום.
וצודקים הטוענים שלא ייתכן שכותרת אוהדת בתקשורת תיחשב למתן שוחד. אם זו המציאות, צריכים כל הכתבים המדיניים, הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים, לעמוד לדין עם ראשי הממשלה, שרי הביטחון, החוץ, האוצר והפנים לדורותיהם, על מתן תקשורת אוהדת תמורת טובת הנאה. טובת הנאה של עיתונאי, כידוע, היא הידיעה הבלעדית, ה'סקופ'. אני לא מכיר עיתונאי אחד שלא קיבל 'שוחד' כזה תמורת סיקור אוהד. אכן, כולם צודקים.
אז אם כולם צודקים, אל תהיו צודקים אלא חכמים. יש הרבה היגיון בהצעה שהעלה במוצאי השבת שעברה בני גנץ לפתרון המשבר הפוליטי. חבל שהליכוד פסל אותה על הסף אוטומטית, אפילו בלי להתעמק בה במשך דקותיים. הרעיון של ממשלת אחדות רוטציונית שבה נציג השמאל מכהן ראשון במשך שנתיים, ונציג הימין מכהן בשנתיים האחרונות, היא העתק של ממשלת האחדות בין פרס ושמיר ב-1984 – פרס פתח, שמיר סגר. נתניהו לא יאבד סופית את יכולתו לכהן כראש ממשלה. יהיו לו שנתיים לנהל את מאבקו המשפטי, ואם יזוכה – כפי שכולם מקווים, בימין ובשמאל – יחזור בעוד שנתיים לתפקיד כשהוא נקי וצח כשלג מכל אשמה פלילית. המחיר היחיד שלו הוא חוסר היכולת לכהן כשר בשנתיים הקרובות – מחיר סביר למי שהוגש נגדו כתב אישום.
מאידך, בית המשפט יהיה חייב – חייב! - לסיים את משפטו של נתניהו בתוך שנה וחצי. אני לא יודע מי הגוף שיכול לכפות זאת, אבל חייבים לדאוג שכך יהיה. שיעבדו מ-5 בבוקר עד חצות הלילה, כולל בחול המועד מחמת 'דבר האבד', כדי לסיים את כל ההליכים בזמן, כולל העירעור לעליון. הכל כדי למנוע 'גרירת רגליים' מכוונת, כמו שקרה לא פעם במערכת המשפטית. טחנות הצדק יצטרכו לעבוד במקרה הזה בסל"ד גבוה. נכון שמאד לא מקובל להקציב לבית המשפט זמן משפט. נכון שיש בכך פגיעה מסויימת בעצמאות בית המשפט. אבל כל המציאות של ימינו כיום איננה נורמלית.
הצמרת הפוליטית, כמו הצמרת המשפטית, צריכים להבין שהיעד העליון כרגע הוא מניעת בחירות שלישיות בתוך שנה. האסון של בחירות נוספות לא יהיה עליית השמאל לשלטון, אלא אובדן האמון של הציבור במערכת הפוליטית והפרלמנטרית. האסון של בחירות שלישיות יהיה התחושה שבחירות הן הליך חסר כל משמעות. אנחנו הולכים לקלפי, והתוצאה היא ששוב אנחנו צריכים ללכת לקלפי. אז למה להתאמץ בכלל?
עד לא מכבר, בחירות לכנסת היו אירוע חגיגי. היה חשמל באוויר. תחושה הרת גורל. העם קובע את עתידו. העם קובע את מנהיגיו. אני, האזרח הקטן, הולך להטיל פתק לקלפי, כי הפתק הזה של 20 ס"מ על 40 ס"מ (בערך) הוא נייר הערך הכי חשוב במדינה. ההרגשה המיוחדת הזו הולכת ונמחקת – וזה האסון הכי גדול של הפוליטיקה הישראלית. אם הדרך היחידה למנוע זאת היא ממשלת אחדות, צריכים באמת לבחון כל אפשרות לממשלה כזו, גם במחיר של קורבן אישי – פוליטית, כמובן. רק לא בחירות.
חבל שבני גנץ היה חייב לזהם את ההצעה שלו בנאומו במוצאי שבת, בהתקפה האישית על נתניהו, במשפט "מי שהוביל מסע הסתה קשה וכואב כנגד ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, מסע שנגמר באסון לאומי כבד, צריך לדעת היטב את מחירן המסוכן של מילים העלולות להפוך חלילה לכדורי מוות". מדינת ישראל רחוקה מאד כיום מהמצב שהיה ערב רצח רבין. אין כיום סכנה לרצח פוליטי, בעיקר בגלל שכרמי גילון כבר לא ראש השב"כ.
איחוד הפגנות ישראל
שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, יהודי ירא שמים ושומר מצוות המקפיד על קלה כבחמורה, כותב בספרו 'עד בֹא השמש' (עמ' 253) כי "לפני כמה שנים ערכו החרדים עצרת רבת עם במחאה נגד בית המשפט העליון, ובאותו הזמן נערכה עצרת תמיכה בו. נשאלתי היכן אני עומד בין שתי עצרות אלה, והשבתי כי לו יכולתי הייתי משתתף בשתיהן".
נזכרתי בדבריו אלו של השופט בדימוס צבי טל, כשראיתי ביום ראשון השבוע את הידיעה המצורפת כאן מ'ידיעות אחרונות', עם שתי התמונות. אם זה היה תלוי בי, הייתי מאחד את השלט מימין 'לחקור את החוקרים' ואת השלט משמאל 'נתניהו התפטר' להפגנה אחת.
במוזיאון לזכרו – יימח שמו וזכרו!
המכירה הפומבית שנערכה במינכן בשבוע שעבר ובה הוצעו לקהל הרחב מגוון פריטים שהיו שייכים לאדולף היטלר עוררה סערה בקרב הקהילות היהודיות ברחבי אירופה. המבקרים טענו שהפריטים עלולים להגיע לידיהם של פעילי ימין קיצוניים. כי אחד הרוכשים המרכזיים הוא איש עסקים לבנוני, עבדאללה שתילה, איל נדל"ן ממוצא לבנוני שמתגורר בשוויץ והונו מוערך בכ-200 מיליון אירו, שקנה את הפריטים במטרה להעבירם ישירות בתרומה אל קרן היסוד בישראל, כדי שהם לא יגיעו 'לידיים הלא נכונות' לדבריו. הוא הוסיף כי "ישראל כמדינה תשמח לקבל אותם ולהחליט מה לעשות איתם: לזרוק אותם לזבל, לשרוף אותם או לתת אותם ליד ושם". בקרן היסוד אמרו בתגובה כי לאחר שיקבלו את הפריטים יקיימו התייעצות עם גורמי המקצוע הרלוונטיים, ואז יקבלו את ההחלטה מה לעשות איתם. עד כה אף מוזיאון לא מעוניין להציג את הפריטים.
כשאדולף היטלר ימ"ש ביצע את השואה המחרידה והנוראה, הוא תכנן להקים בגרמניה מוזיאון לזכר היהדות, שבה יוצגו חפצים שיספרו על העבר היהודי שהוכחד. לכן אין מקום מתאים יותר לחפציו האישיים של אדולף היטלר ימ"ש, מאשר מוזיאון ישראל בירושלים, ומעליהם הכיתוב: "אתה היטלר, יימח שמך וזכרך, זממת להשמיד את העם היהודי עד אחרון היהודים בעולם. ראה איך חפציך האישיים מוצגים לראווה במוזיאון הלאומי של מדינת היהודים, בעיר הבירה הפורחת והיפה של מדינת העם היהודי".