כותרות העיתונים בשבוע האחרון על איראן, הזכירו לי את כותרות העיתונים בדיוק לפני 47 שנים – בחודש טבת תשל"ט, ינואר 1979: מהומות ברחבי איראן שמאיימות על שרידות המשטר בטהראן. בכ"ט בכסלו תשל"ט, 29 בדצמבר 1978, בישרה הכותרת הראשית של עיתון 'מעריב': "המשק האיראני שותק כליל. משקיפים: שינוי בממשל עניין של ימים אחדים". בי' בטבת תשל"ט, 9 בינואר 1979, בישרה כותרת גדולה בעיתון 'דבר': "החריפו המהומות באיראן. נדחתה הצגת הממשלה". כותרת המשנה סיפרה על "תוהו ובוהו בטהרן. הפגנות אלימות בטאבריז. מחסור בדלק ובנפט משתק המדינה".
כאילו נכתבו הכותרות השבוע. רק שאז היו אלו המהומות, שבסופו של דבר הפילו את השאה האיראני מוחמד ריזה פאהלאווי, והעלו את חומייני והחומייניסטים לשלטון.
בתחילת השבוע דווח ב-Times הבריטי, כי מנהיג איראן עלי חמינאי הכין 'תוכנית מילוט' למוסקבה במקרה של קריסת המשטר. לפי הפרסום, התוכנית כוללת יציאה מהירה שלו ושל בני משפחתו אם המחאות יחריפו והצבא לא יתמוך בו. הדיווחים הדגישו עד כמה המצב הפנימי באיראן נפיץ ועלול להשפיע על כל האיזור. כנראה לטובה. כי מה שרע לאייתולות, טוב לעולם כולו.
השבוע לפני 47 שנים, בי"ז בטבת תשל"ט, 16 בינואר 1979, התרחש אחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה העולמית – עד לימינו: השאה האיראני מוחמד ריזה פאהלווי, השליט הבלתי מעורער לכאורה של איראן המודרנית, עזב את ארצו ויותר לא שב אליה עד יומו האחרון, שנה וחצי אח"כ. החל עידן איראן החומייניסטית.
לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ נקרתה כעת ההזדמנות כעת להשפיע מחדש על המזרח התיכון, באופן שיתקן את המחדל של אחד מקודמיו, נשיא ארה"ב בסוף שנות השבעים - ג'ימי קרטר. הגרעין האיראני, חיזבאללה, החמאס, החות'ים, האירגונים השיעים בעירק – כל הרעות החולות הללו הן תולדה של המחדל של ג'ימי קרטר, שבחוסר ההבנה הטוטאלי שלו, באיוולתו כי רבה, איפשר את ההשפעה השיעית על פני האיזור כולו. עליית החומייניסטים היתה תוצאה, בין היתר, של מדיניות אמריקנית קצרת ראות, של נשיא דמוקרט, ליברל, שנושא 'זכויות אדם' היה חשוב בעיניו יותר מעוצמתה של ארצו.
'מעריב' כ"ט בכסלו תשל"ט, 29 בדצמבר 1978
'מעריב' ב' בטבת תשל"ט, 1 בינואר 1979
קרטר יכול היה למנוע את נפילת השאה, אם היה נותן לשאה מוחמד ריזה פאהלווי גיבוי מלא, ברגע שרק התחילו המהומות בטהרן בשלהי שנת 1978. אבל הוא סירב לעשות זאת בגלל שהשאה היה חשוד בעיניו כמי שאינו אמון על 'זכויות אדם'.
ב-7 בדצמבר 1978, בשלבים הראשונים של המהפכה החומייניסטית באיראן, הכריז קרטר: "מעולם לא היתה לנו כוונה, וגם עכשיו אין לנו שום כוונה, לנסות ולהתערב בענייניה הפוליטיים הפנימיים של איראן. בראש וראשונה מעוניינים אנו במניעת אלימויות ושפיכות דמים וביציבות. אנו עצמנו מעדיפים כי השאה יוסיף למלא תפקיד מרכזי בשלטון, אך זהו עניין שהעם האיראני צריך להחליט עליו".
לא היה יכול להיות רמז ברור מזה: נשיא ארה"ב נטש את בן בריתו השאה האיראני, והשלים עם עליית החומייניזם.
את הכישלון האמריקני באיראן מסכם הספר 'הנפילה', שיצא בשנת 1982 בהוצאת משרד הביטחון. המחברים ויליאם לואיס ומייקל לידן, הראשון איש שירות החוץ של ארצות הברית בעבר, כותבים כי "הבעיה היסודית, שעמדה למיכשול בכל תקופת המשבר, היתה היעדרותו של הנשיא. קרטר מעולם לא נטל חלק פעיל בדיונים, מעולם לא נתן רמז כלשהו בדבר סוג הפתרון העדיף בעיניו, ומעולם לא העמיד את שאלת איראן בהקשר הכללי, שעשוי היה לסייע לקובעי המדיניות בדרגים הנמוכים יותר להכין אופציות שונות. מימסד מדיניות החוץ טחן איפוא מים, כשכל פקיד ופקיד שוקל את הבעיות על פי הרגשתו ובהתאם לאינטרסים שלו, בלי לדעת לאיזה כיוון נוטה הנשיא..." (עמ' 161).
'דבר' י' בטבת תשל"ט, 9 בינואר 1979
יותר מכך. השניים כותבים גם כי "משהוברר כי שושלת פאהלאווי לא תיחלץ עוד מן המשבר, טרחו כמה מפקידי מחלקת המדינה להצביע על מה שנראה בעיניהם כהתפתחויות חיוביות... ככל שהורע המצב, כן התאמצו רוב האמריקנים לשכנע ביתר שאת את עצמם ואת זולתם, כי המצב טוב ביסודו, או שהשינויים הצפויים הם בעצם רצויים..." (עמ' 193).
ובמקום אחר כותבים המחברים, כי "היעדר התמיכה האמריקנית במשטרו (של השאה) העבירה עוד קודם לכן רעד בלב השליטים הפרו-מערביים במזרח התיכון. ומה אפשר לומר על סירובה של ארצות הברית להציע לידידה ולבעל בריתה הוותיק מקום מקלט בשעת צרה? ...נטישתו של השאה אחרי עוזבו את איראן הוכיחה לעולם, כי שום ידיד של ארצות הברית אינו יכול לסמוך על עזרה אמריקנית אם יתערער מצבו. מעטים בעלי הברית, שעשו שירותים כה רבים למען ארצות הברית כפי שעשה השאה, ואך לעתים נדירות זוכה ידיד ותיק ליחס מחפיר כל כך..." (עמ' 219).
הנשיא טראמפ השמיע השבוע את האזהרות הנכונות, שמשמעותן תמיכה בציבור המפגינים ומתן 'רוח גבית' למאמציהם להפיל את שלטון האייתולות. עכשיו נותר רק לחכות ולראות אם גם המעשים יגיעו אחרי ההכרזות.
חמאס בעקבות איראן?
ועוד תקוה התעוררה, מבוססת על מאמר שכתב העיתונאי המצרי אחמד עבד אל-והאב, סגן מנהל העריכה של אתר היומון המצרי הממסדי אח'באר אל-יום, ובעל טור באתר החדשות הסעודי אילאף. במאמר שפירסם ב-27 בנובמבר 2025 כתב אחמד עבד אל-והאב, כי השתלטותה של חמאס, השרויה במצב כלכלי קשה, על הסיוע ההומניטרי של העזתים, עלולה לחולל פיצוץ ציבורי נגדה. וכך כתב בין היתר, בתרגום מכון 'ממרי': "חמאס - שאמורה למלא את תפקידה הטבעי - לספק לתושבי עזה את צרכיהם ולהקל על מעמסת תנאי המחייה שלהם - הפכה למעשה לנטל כבד על הרצועה כולה... מה שחמור יותר הוא הצבתה את אנשיה במקומות שבהם יש כספומטים והשתלטותה על 30%-40% ממשכורות הפקידים והאזרחים האחרים.
"...המשבר ברצועת עזה איננו רק כספי. זהו גם משבר אמון בין חברה שעל סף קריסה לבין שלטון השואף לשמור על קיומו, גם אם יידרש לשם כך להקריב את האזרחים. המעשים חסרי האחריות האלה מצד חמאס, גורמים לחוסר אמון ולהרחבת הפער בין העם בעזה לשלטון חמאס, שתמיכת הציבור בו נשחקת מיום ליום.
"מה שקרה ליד הכספומטים מלמד שעזה הגיעה לשלב מסוכן מאוד, לנוכח הפיכתו של האזרח לקורבן של הסכסוכים הפוליטיים. לכן, הדבר מצריך נקיטת צעדים רציניים ומיידים כדי להימנע מהפיצוץ הפנימי הקרב ושאינו פחות מסוכן מההפצצות שסופגת עזה מצד צבא הכיבוש הישראלי".
כמו שקריסת חיזבאללה והפגיעה באיראן הביאו לקריסת משטר אסד בסוריה, לא מן הנמנע שקריסת שלטון האייתולות, שתמך לאורך שנים רבות בחמאס, תעודד את הציבור בעזה להתקומם נגד החמאס. האם זה ריאלי? כרגע זה לא נראה כך, אבל ההיסטוריה רוויה הפתעות כידוע. הדברים הכי לא הגיוניים הם אלו שהשפיעו על ההיסטוריה העולמית.
ניר דבורי מודה בטענות נגדו
חשיפת ההתכתבויות של אלי פלדשטיין, לשעבר אחד מדובריו של ראש הממשלה, עם שרוליק איינהורן, גילו הכתב הצבאי של ערוץ 12, ניר דבורי, שימש כ'שופר' של לשכת ראש הממשלה. לפי הדיווחים, ניר דבורי קיבל תדרוכים פרו-קטריים מפלדשטיין והקריא אותם בשידור כלשונם, ללא שום בדיקה נוספת של אמיתותם. השניים בדו ידיעה מפוברקת לפיה "בשיחות סגורות שנערכו אתמול, בכירים אמריקנים אמרו למקביליהם הישראלים שהם מבינים שאי אפשר לסמוך יותר על מצרים, ובמיוחד על המודיעין המצרי. הם אכזבו אותנו בגדול. המצרים עסוקים רק ברווח הכלכלי מהברחות לחמאס. מעכשיו רק קטאר תוביל את המו"מ, לאחר שהוכיחה את עצמה".
השניים סגננו את החומר והוסיפו שקטאר "הוכיחה את עצמה בעסקת החטופים הקודמת כשותפה אמיתית של ארצות הברית". לאחר מכן המסר הועבר לניר דבורי שדיווח עליו מילה במילה. בנוסף, לפי הדיווח, דבורי התלונן ללשכת ראש הממשלה על פרסום מסויים של עמיתו לערוץ, עמית סגל, ואיים שאם ימשיכו להעביר לו סיפורים - הוא יפסיק לעבוד עם הלשכה.
מי שמאשר את עובדת היותו של ניר דבורי 'שופר' תעמולתי של השלטונות, הוא דבורי עצמו. והוא עושה זאת בספרו החדש 'משדר מלחמה'.
להלן לקט ציטוטים:
"'תגיד את זה בשידור', מבקשים ממני ומוכיחים לי שאכן מדובר בעובדה. אני אומר את הדברים בשידור חי והמסר עובר ממני גם לכתבים הזרים – שלא מאמינים לצה"ל, אבל מאמינים לי". (עמ' 35).
"26 בדצמבר, 2023. עוד פגישה עם גלנט. 'כל שנת 2024 תהיה שנת לחימה', הוא אומר בפסקנות. 'תגיד את זה לציבור'" (עמ' 60).
"'אני שולח קצינים שלי לדבר בקונגרס האמריקאי, שיסבירו מה אנחנו עושים', הוא (הרמטכ"ל הלוי - ח"ה) אומר. 'אתם בתקשורת חייבים לתווך לציבור את ההישגים ואת המטרות. יש פה הישגים גבוהים יותר ממה שאולי חשבנו בהתחלה'" (עמ' 73).
"גלנט מבקש ממני לפרגן לרמטכ"ל הלוי. 'הוא עם עמוד שדרה מפלדה', הוא אומר. 'אין רמטכ"ל בתולדות עם ישראל שעמד בלחצים האלה. בסוף, עם כל הכישלון של שבעה באוקטובר, הוא הביא להתאוששות'" (עמ' 81).
"בחלוף יומיים, הוא (גלנט – ח"ה) מתקשר ומבקש ממני לסייע, כעיתונאים שמדווחים לעולם, בחשיפת המעורבות של אונר"א ואנשיו בטבח בשבעה באוקטובר וגם בסיוע לחמאס בלחימה" (עמ' 83).
"לאחר הפעימה השנייה, במהלך בסוף השבוע, מצאתי את עצמי יוצא משידור ומקבל שיחת טלפון דחופה מגורם בכיר. 'אנחנו חייבים שתגיד בשידור שישראל לא מוותרת על ארבל יהוד, כי הובטח בהסכם שהאזרחיות יוצאות קודם', מבקשים ממני. 'אנחנו צריכים לנעוץ את זה, מכיוון שמאחורי הקלעים יש בעיה'.
"אני רץ בחזרה לאולפן, מחזיר מהר את האיפור ואומר בשידור את הדברים.
"אירוע דומה התרחש בפעימה הראשונה של אותה עסקה, כאשר שידרנו אייטם על רומי גונן ודורון שטיינברכר והבאנו תמונות שלהן מטיולים בחו"ל. אף אחד לא הבין מה אנחנו רוצים, וסיפור הרקע מאחורי הקלעים היה, שביקשו מאיתנו להראות שהן לא חיילות, מכיוון שחמאס התייחס אליהן ככאלה וביקש עבורן תמורה כחיילות" (עמ' 136).
אני משאיר לקורא להחליט אם השימוש של ההנהגה בניר דבורי היה מעשה ראוי, ואם דבורי פעל נכון כשהעמיד את יוקרתו העיתונאית לרשות ההנהגה.