אבל גם בן גוריון...

"אתה שמח?", שאל אותי השבוע חבר, מצפה לקבל תשובה חיובית. אז לא, אני ממש לא שמח. שמחה היא התחושה האחרונה שאפפה אותי בשעת השבעת הממשלה החדשה. אני אפילו מוטרד מאד, אבל שלם עם תמיכתי בממשלה.

אני מסכים עם כל הביקורות נגד ממשלת בנט, ובראשן הטענה שלא לגיטימי שאדם שעומד בראש מפלגה של 6 ח"כים יכהן כראש ממשלה. ואני ממליץ לקרוא את מאמרו המצויין של האיש שאני לא מסכים איתו בנוגע לממשלה, פרופ' למדעי המדינה אשר כהן, בהמשך גיליון זה. הכל נכון, ובנט ישלם על כך מחיר פוליטי כבד בבחירות הבאות. אני בטוח שגם הוא יודע את זה, כמו גם איילת שקד. חבר שדיבר השבוע עם איילת שקד סיפר לי, שכאשר הסביר לה ש"גדעון סער מחוק פוליטית" התגובה המיידית שלה היתה "גם נפתלי ואני מחוקים פוליטית".

אין חולק שהיתה עדיפה ממשלה אחרת, בהרכב כל מפלגות הימין. תוצאות הבחירות לכנסת היו חד משמעיות: רוב המצביעים (יהודים וגם ערבים, כי זו הדמוקרטיה) הצביעו בעד הימין, ונגד נתניהו. אין דרך אחרת להבין את תוצאות הבחירות. הממשלה שהיתה צריכה לקום היתה צריכה לשקף את התוצאה הזו: ממשלת ימין, בלי נתניהו.

מי שטירפד את הממשלה הזו במטרה להביא לבחירות נוספות, האחריות להקמת הממשלה הבלתי טבעית הנוכחית מוטלת רק עליו.

בניגוד למה שבליכוד מנסים לספר לנו כבר חודש, אני יודע בוודאות שהאפשרות של ממשלה בראשות נתניהו לא היתה ריאלית ולו לרגע אחד. אני יכול לספר, בלי לחשוף יותר מדי פרטים שנאסר עלי לחשוף, שגורמים ב'ימינה' שגם עכשיו לא משתגעים על הקואליציה הנוכחית, ניסו להפוך בכל הכוח כל אבן וכל סלע וכל טרסה בניסיון להביא את אנשי גדעון סער לממשלת נתניהו, בהסכמה מלאה של נפתלי בנט. והתשובה שקיבלו מכל אנשי סער היתה חד משמעית: אין סיכוי. נלך לבחירות נוספות ולא לממשלה בראשות ביבי.

לכן, אחרי הכל ולמרות הכל, אני שלם לחלוטין עם תמיכתי בממשלה הנוכחית, חש סיפוק מהעובדה שסוף סוף קמה ממשלה ולא נגררנו  לבחירות נוספות, חמישיות בתוך שנתיים. ומותר לי גם לשמוח (כן, כאן אני שמח...) על שבפעם הראשונה מאז קום המדינה, מברך ראש הממשלה הנבחר ברכת 'שהחיינו' בשם ובמלכות בפתח ישיבת הממשלה.

ומי שטוען כנגד חוסר הלגיטימיות של בנט בגלל עמידתו בראשות מפלגה זעירה, שיענה בבקשה ביושר על השאלה, למה כל השותפים לקואליציה הסכימו למנות מעליהם את מי שלרשותו רק 6 ח"כים? אפילו אם המטרה היא קידוש המטרה של 'להעיף את ביבי מבלפור', אפשר היה להשיג את המטרה הזו גם אם לפיד היה ראש הממשלה הראשון, לא?

ואם למרות זאת נפתלי בנט הוא ראש הממשלה, כנראה שיש בו מיומנויות של ניהול ובניית קומבינות והצלחה בחתירה ליעדים מוצגים מראש, שבוודאי יעזרו לו בתפקיד ראש הממשלה.

כעת לא נותר אלא להתפלל כולנו להצלחת הממשלה בכל מעשיה לטובה. מעשיה יקרבוה, ומעשיה ירחקוה.

שני מדינאים גדולים ופוליטיקאים קטנים

בכל פעם שאני חושב על בנימין נתניהו, אני נזכר בקריקטורה המצורפת כאן, שצייר אחד הקריקטוריסטים הכי מחוננים בכל הזמנים, הלוא הוא קריאל גרדוש המכונה דוש. היא צויירה באמצע שנות ה-60, כשבן-גוריון החל לנהל מלחמות חורמה נגד כל חבריו למפא"י, ובראשם ראש הממשלה לוי אשכול – והמאיס את עצמו על הציבור הישראלי. קריקטורה ללא מילים. 'ללא מילים'. הציור אומר הכל.

בנימין נתניהו הוא תואם בן-גוריון. כתבתי את זה כאן בעבר פעמים רבות. שני מנהיגים דגולים, מדינאים ענקיים שהביאו את מדינת ישראל להישגים מופלאים. שניהם אנשי חזון, שידעו להציב יעדים ארוכי טווח ולנווט אליהם בחוכמה. נתניהו הוביל את מדינת ישראל להישגים מופלאים, במדיניות, בביטחון ובכלכלה, ובשנה האחרונה גם ברפואה. נתניהו השאיר מורשת משמעותית של תקופת שלטונו בדמות היחסים עם מדינות המפרץ. אולי כדאי להזכיר דווקא לשמאל, השותף כעת בממשלה, שמורשת בדברי ימי עמנו לא חייבת להיות נסיגה משטחים ועקירת יישובים. יכולים להיות הרבה מעשים קטנים, כאלו שנעשים על פי מקורות זרים, כדי לקבע את מקומו של המנהיג בהיסטוריה.

תומכי נתניהו מבקשים שנפסיק את השימוש במשפט "אבל גם ביבי...". אז אני לא אגיד 'אבל גם ביבי' אלא 'אבל גם בן גוריון...'. גם בן גוריון, כמו נתניהו, היה מדינאי ענק ופוליטיקאי קטנוני וילדותי, שלא היה מסוגל להגות את השם 'מנחם בגין' אלא השתמש בהגדרה 'האיש היושב ליד ד"ר באדר...'. גם בן גוריון הסתכסך בערוב ימיו עם כל האישים שליוו אותו לאורך דרכו הפוליטית הארוכה: לוי אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר, זלמן ארן, זכר כולם כולם לברכה. גם בן-גוריון הגדול, מקים המדינה, בונה מסדיה ומייסד תשתיותיה, לא ידע לפרוש בזמן, בשיא תהילתו, התעקש לדבוק בכסא הפרלמנטרי, ונדחק בערוב ימיו לשולי הפוליטיקה הישראלית.

בקיץ תשכ"ט 1969, לקראת הבחירות לכנסת השביעית, החליטו בן-גוריון וקומץ הנאמנים שעוד נותרו לו, להקים מפלגה חדשה, 'הרשימה הממלכתית' שמה. זאת אחרי שהמפלגה הקודמת שהקים במו ידיו, רפ"י, החליטה בניגוד לדעתו לשוב ולחבור למפא"י ולהקים עם מפלגות נוספות את 'המערך'. בבחירות לכנסת השביעית באוקטובר 1969 זכתה 'הרשימה הממלכתית' של בן-גוריון בארבעה(!!) מנדטים בלבד. חצי שנה אח"כ בן-גוריון התפטר מן הכנסת, ובכך הגיעה לסיומה באופן סופי ועגום הקריירה הפוליטית המפוארת שלו. כי גם הוא, כמו נתניהו, לא ידע לפרוש בזמן. לא הבין שי"ג שנות שלטון, מתוכן עשור רצוף, הן פרק זמן ארוך מדי לשלטון.

בן-גוריון, בערוב ימיו, שאף לשבת ולכתוב את זכרונותיו. הוא לא הספיק. (הכרך הבודד שהוציא הגיע עד שנות ה-30). כך גם מנחם בגין, מנהיג הליכוד, שתיכנן לכתוב מנקודת מבטו את מאבקו של העם היהודי משואה לתקומה, ולא הספיק.

מדינת ישראל חייבת רבות לבנימין נתניהו. הוא מספיק מבוגר כדי להגיע לסוף דרכו הפוליטית, ומספיק צעיר כדי להספיק לשבת ולכתוב בהרחבה את זיכרונותיו, את נקודת מבטו על ההיסטוריה שעשה. אני כבר מחכה בחוסר סבלנות לקרוא את הספר שלו.

מלחמה ושלום כלכלי

אירגוני החרם הפלשתינים קיימו בשבוע שעבר ביהודה, שומרון ורצועת עזה קמפיין בשם 'שבוע הכלכלה הלאומי'. במסגרת הקמפיין נשמעו קריאות להחרים תוצרת ישראל ולתמוך בתוצרת הפלשתינית. בשכם התקיימה בשבת לפני שבועיים הפגנה שקראה להחרים מוצרים ישראליים. מאג'דה אלמצרי, חברת מזכירות ארגון החרם הפלשתיני BNC , סיפר כי פעילי החרם עברו בין החנויות והפעילו לחץ על הבעלים להחרים מוצרים ישראליים. בעזה החליט משרד החקלאות על הפסקת יבוא פירות מישראל בתגובה למניעת שיווק ירקות מרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום.

עד כאן אין משהו מפתיע או מדהים. זו התנהגות פלשתינית כמעט שיגרתית. אלא שביום ראשון לפני שבוע, ביום בו החל קמפיין החרם הפלשתיני, פירסם ערוץ הטלוויזיה הקטארי אל-רד, ידיעה על "שיפור בכלכלת העיר ג’נין בעקבות פתיחת מעבר ג'למה". בכתבת התחקיר דווח על שיפור ניכר בכלכלת העיר ג'נין מאז שישראל פתחה מחדש את מעבר ג'למה, מעבר גלבוע ליד מגידו, שהיה סגור במהלך השנה האחרונה בשל מגפת הקורונה: "סוחרים פלשתיניים הביעו שביעות רצון רבה מפתיחת המעבר המאפשר לערביי ישראל, כוח הקנייה המרכזי במחוז, להיכנס ישירות לג'נין ולערוך את קניותיהם" נאמר בתחקיר. גם ערבים מישראל, שהתראיינו לכתבה, הביעו את שביעות רצונם, היות והכניסה למחוז ג'נין מהירה וחוסכת להם שימוש בדרכים עוקפות כדי להיכנס לצפון השומרון.

מול אירגוני החרם, הציבור הפלשתיני מבין שרמת החיים שלו תלויה בקשר עם ישראל, ובעיקר במעברים פתוחים. זה מחייב שקט ביטחוני והיעדר פיגועים. זה מחייב שיתוף פעולה עם גורמי כלכלה ישראלים. לא מעט פלשתינים מבינים כבר זמן רב, שהשלום הכי ממשי הוא השלום הכלכלי. הם עושים את השלום הזה בשטח, כמו בג'נין. הממשלה החדשה, על כל מרכיביה, תיטיב לעשות אם גם היא תבנה את השלום עם הפלשתינים רק על בסיס כלכלה מפותחת.