בבוקר שלפני ליל הסדר הגדול בעולם, אותו אנו מארגנים לאלפי תרמילאים בקטמנדו ובהרי ההימלאיה, לקחתי חבילת מצות ויצאתי אל הדרך.
לא דרך ארוכה, אבל הלב שלי צעד בה רחוק. רחוק עד למנזר.
הדרך לשם עוברת בין סמטאות צרות, שקטות. כאלה שהרגליים הולכות בהן לבד, והלב הולך עוד יותר רחוק.
הבתים עומדים שם, כמו שומרי סוד. והאבן הקרה שמתחת לרגליים, לוחשת לי כל פעם מחדש: 'יש מקומות שאי אפשר באמת להגיע אליהם - גם אם הדרך קצרה'.
ובקצה הדרך, מאחורי חומות האבן, ישבה חברה שלי. ישראלית. שש שנים שהיא שם. שש שנים של שתיקה עבה יותר מכל קיר, מנותקת מכל מה שמזכיר לה את מי שהייתה.
היא חתכה את כל החוטים. משפחה, חברים, מילים, רגשות. גם אותי היא ניסתה להשאיר בחוץ. בשנה הראשונה אפילו לא רצתה לראות אותי. לא ביקורים ולא מילים. היא ביקשה חירות מן העולם כולו.
ואני? אני ביקשתי רק דבר אחד: לא להיעלם לה מהשדה של הלב.
המשכתי להגיע. בלי דחיפות, בלי שאלות, בלי לדרוש. השתדלתי להיות שם - מספיק רחוק כדי שלא להכביד, מספיק קרוב כדי שלא תוכל לשכוח.
והשנה, כשהאוויר בקטמנדו כבר נושא רמזים של פסח, היא פתאום הרימה מבט, ושאלה בשקט: "אה... פסח עכשיו?"
שאלה אחת, קטנה, שבקעה מתוך שתיקה, כמו סדק ראשון בקרח. היא לא ביקשה מצות. היא כבר מזמן הפסיקה לבקש. כלום היא לא מבקשת.
חבילת המצות חיכתה בידי, והושטתי לה אותה בשקט. היא לקחה את החבילה כאילו אני מחזירה לה זיכרון ישן, דק ושביר, שאי אפשר להחזיק חזק מדי - כדי שלא יתפורר.
היא הביטה בי, ובקול לחישה, כמעט בלי קול בכלל, אמרה: "תודה שהבאת לי חירות".
לא שאלתי איזו חירות. לא שלה, לא שלי. רק שמעתי את המילה מתגלגלת בין קירות המנזר כמו תפילה אבודה.
כשיצאתי מהחצר, התחלתי שוב ללכת בין הסמטאות. אותן סמטאות שקטות, אותם חלונות סגורים. אבל הפעם, הדמעות ירדו. בשקט, כמו הליכה איטית של הנשמה, שלא יודעת לאן לחזור.
והבנתי, שחירות אמיתית היא לא תמיד לצאת ממקום, ולא תמיד להיכנס לאחד אחר. לפעמים חירות היא לדעת שמישהו זוכר אותך, גם כשאת בעצמך כבר לא בטוחה אם את עוד קיימת.
איחלתי אז בליבי חג חירות שמח ללבבות שמחכים. ולמי שמזכיר להם, בשקט, שלא משנה איפה הם, מישהו עוד זוכר אותם.
התפללתי גם שתזכה לחירות אמיתית ותצא לעצמאות – עוד לפני יום העצמאות.