פרופ' אמיר חצרוני

נבל מדבר

בשבוע שעבר פרסם מנחם רהט טור דעה נוקב על התנהלותו של פרופ' אמיר חצרוני ואמירותיו, שלנגיד שהן 'שנויות במחלוקת' יהיה אנדרסטייטמנט. השבוע ניתנה הבמה לחצרוני המותקף להגיב

  • פורסם 18/05/22
  • 15:17
  • עודכן 18/05/22
"נבל מדבר": אמיר חצרוני מגיב למנחם רהט
צילום: צילום מסך

דמיינו לכם קורבן לפיגוע טרור אכזרי חוזר מבית הכנסת עם עלון השבת החביב עליו ומגלה לתדהמתו שהוא בכלל נבל. זה מה שקרה לי בשבוע שעבר, למעט העובדה שאני לא הולך לבית כנסת. עלעלתי בשבועון מצב הרוח, ומצאתי לתדהמתי את מאמרו של העיתונאי מנחם רהט שמכנה אותי "נבל... אפס מאופס אחד, פורק עול מופקר... ". הוא גם מוסיף תיאור חיצוני, שיהיה קל לזהות אותי ("חיוך של שטן... צחוק שטני פרוע"), ומקנח בשיר הלל לטרוריסט האשדודי שזרק עלי כסא לראש רק בגלל שלדעתי רוב רובן של מלחמות ישראל היו אוונטורות מיותרות שספסרו בדם בנינו בשביל לכבוש שטחים חסרי ערך ולהחזיר אותם רגע אחרי הכיבוש.

כמה מילים על נבל התנ"כי מפי נבל. לפי ספר שמואל א', נבל הכרמלי היה חקלאי בעל הון, שעבד קשה בשביל כל שקל שנכנס לכיסו. נבל סירב לשלם את הסכום שדוד המלך דרש ממנו, ולכן קושר שמו לכינוי המפוקפק. דוד רצה להרוג את נבל. אביגיל אשתו של נבל מתחננת שיחוס על חיי בעלה. דוד נענה לתחנוניה, אבל נבל מת מוות טבעי וזריז, ודוד לוקח את אביגיל אלמנתו לאשה.

פיגוע הטרור נגדי באשדוד התרחש לאחר שהעזתי לומר בשידור טלוויזיה כי אינני עומד בצפירה של יום הזיכרון. הטרוריסט, שכמו דוד המלך לא מתרגש ממושגים כמו דמוקרטיה או חופש ביטוי, לא איפשר לי להשלים את דבריי - אז אני מנמק אותם כאן. רק כמחצית מבין 24 אלף המתים שמוגדרים כ'חללי צה"ל' מתו במלחמות או בפעילות מבצעית. רק חצי מאותו חצי, דהיינו רבע, נהרגו במלחמת השחרור שהיתה ככל הנראה מלחמת אין ברירה - כי לא היה אז עם מי לדבר. כל המלחמות, 'פעולות התגמול' ו'המבצעים' שבאו בהמשך – מקָדֵש ועד שומר החומות – התרחשו כי סירבנו לדבר ולוותר. האם בן גוריון באמת האמין ב-1956 שעל הר סיני תקום 'מלכות ישראל השלישית'? האם אריק שרון באמת חשב שיאנוש ורפול יפתרו בשבועיים קונפליקטים אתניים שלבנון לא מצליחה לפתור כבר שמונים שנה, ויהפכו את צור מקן של מתאבדים שיעים לעיירת נופש של גולשים? לעולם לא נדע. אבל מאידך ברור לגמרי שהצעד הכי נבון שיכול היה לעשות גבר ישראלי שקיבל צו 8 ביוני 1967, ביוני 1982, אפילו באוקטובר 1973, היה לבקש לראות קב"ן – לא רק על מנת לשמור על שלמות גופו הפרטי, אלא גם בשביל להציל אותנו מאפרטהייד שאין לו תוחלת, שהופך אותנו מדמוקרטיה בנוסח אירופאי שיכולה לחסוך לכולנו את התור לדרכון זר לסיר לחץ שמתבשלים בו תדיר עוד ועוד מלחמות, סגרים, טילים, ופיגועים.

מנחם רהט סבור שמקומי על ספסל הנאשמים מאחר שאני מעז לא להצדיע לנופלים. רהט איננו לבד. ארגון יד לבנים, שהכריז על עצמו כארגון היציג של חללי צה"ל הגיש נגדי בשעתו קובלנה פלילית פרטית בנימוק שהתמונה שלי מחייך ליד קברי חיילים בהר הרצל מוציאה את דיבתם של החללים. הקובלנה נמחקה על הסף, מכיוון שמתים – מטבע הדברים - אינם יכולים לבחור ועד עובדים או לתבוע, אבל גם אם מתייחסים לגופם של דברים – הגיע הזמן שנאמר בקול רם שאמנם אין שמץ של ספק שבמותם ציוו חללי צה"ל רווחה כלכלית למשפחתם (קצבת הורים שכולים בשווי של למעלה מ-8,000 שקל לחודש לכל ימי חייהם, גם אם הבנים מות מוות טבעי ולגמרי לא הירואי מסרטן, שבץ, או קורונה) אך ספק רב מאוד אם ציוו לנו את החיים. סביר יותר שציוו לנו את המלחמה הבאה, כי ככל שיש יותר מתנדבים ליחידות הקרביות – כך יש פחות מוטיבציה לפוליטיקאים לוותר על שטחים תמורת שלום. ברומא הצדיעו הגלדיאטורים לקיסר לפני מותם. בישראל – אנחנו מצדיעים לגלדיאטורים אחרי מותם. הגיע הזמן להפסיק.

מנחם רהט מגיב: דבריו של חצרוני רק מחזקים את כל התיזות שהועלו בטור שלי שבו הוקעתי אותו על שהוא רוקד על דמם של חיילי צה"ל בבית העלמין הצבאי, ריקוד שהוא עצמו תיעד ברוב איוולתו בפוסט שלו בפייסבוק.

תגובות