במרחב שבין לוחמה להסברה, בין תקיפות כירורגיות לניסוחים מדוייקים – ישראל נעה ברצועת עזה במתח מתמיד בין הרצון להכריע במציאות סבוכה לבין הצורך להסביר ולהתיר את סבך ההסברה. כאשר אין הכרעה ברורה ובעיקר מהירה מול ארגון החמאס ויתר ארגוני הטרור בעזה, נדרש מאמץ רב במישור ההסברתי, ובמיוחד בזירה הבינלאומית. מצד אחד צריך להסביר לצד הישראלי, מדוע אומת האקזיט ממשיכה לנהל מלחמה ארוכה ולשלם על כך בדם החיילים, ומצד שני אנו נדרשים להסביר לעולם מדוע אזרחים 'לא מעורבים' צריכים לשלם על חוסר התוחלת של המלחמה ואי סיומה.
אז איך צריך באמת להתייחס לביקורת הבינלאומית החובקת עולם?! האם יש ערך למאמץ ההסברתי או מדובר בכרוניקה קבועה ובכישלון ידוע מראש נוכח האנטישמיות הגואה המצטלבת עם האנטי ציונות על קרקע המלחמה הפורה?!
מסופר על שני חולי ריאות קשים ששכבו באותו חדר בבית חולים. האחד שכב ליד החלון, ואילו השני ליד הדלת. כל יום, בשעה קבועה, התבקש האיש שליד החלון לשבת על מיטתו כדי לנקז נוזלים מריאותיו ובזמן הזה היה מתאר לשכנו את מה שהוא רואה בחוץ: "היום יש שוק צבעוני בפארק," סיפר. "ילדים רצים, איש אחד מוכר בלונים, זוגות יושבים על ספסלים, ויש אפילו תזמורת רחוב!". החולה שליד הדלת היה מרותק לדבריו. כל תיאור שינה את יומו והוא חיכה בכיליון עיניים לשעה הזאת. העולם שצייר לו החבר במילים צבע את עולמו. כעבור זמן, האיש שליד החלון נפטר ואילו חברו לחדר החלים וקם על רגליו. אבל בשעה שהתקרב לחלון, הוא הפנה ראשו וגילה לתדהמתו שהחלון פונה אל קיר לבן. הבין האיש כי במילים בלבד הצליח חברו להחיות אותו ולהציל את חייו בשלל תיאוריו הצבעוניים, בעוד חברו שקע אל מול הקיר הלבן.
מילים יוצרות מציאות. כשהן נאמרות או נכתבות, הן לא רק מבטאות רעיונות אלא בוראות הלך רוח, משפיעות על רגשות, מעצבות תפיסות ומניעות לפעולה. דוגמה קלאסית היא נאומו המפורסם של מרטין לותר קינג 'יש לי חלום'. שלוש מילים פשוטות, אך הכוח שבהן חולל מהפכה בתודעה הציבורית של אמריקה ושל העולם כולו.
הכרעה מהירה במלחמה
במאה ה-21, הכוח ההסברתי הפך לחזית של ממש. ארגוני טרור מבינים זאת היטב ומשתמשות בכוח זה כנשק לכל דבר ועניין: הם מצלמים כל פעולה, עורכים סרטונים, מביימים מצגים, ומכוונים את המילים והתמונות אל ליבת דעת הקהל העולמית. מנגד, מדינות חופשיות רבות ממשיכות לחשוב שהאמת מדברת בעד עצמה, ושאין צורך 'למכור' אותה.
זו טעות אסטרטגית חמורה. אמנם אירועי ה-7 באוקטובר היו קשים ומשכנעים, וסרטי הזוועה האימה והעצב הופצו בכל העולם. אולם אל מול צבא של שני מיליארד מוסלמים שמהדהדים שקרים ברשתות החברתיות, ומדינות עשירות כמו קטאר שמממנות קמפיינים אנטי ישראלים במיליארדי דולרים, הצדק והאמת לבדם לא מנצחים, ונדרש שילוב פעולות בכדי להתמודד עם מתקפת ההסברה העצומה שמשפיעה לא רק על שונאי ישראל החפצים ברעתה, אל גם על אוהבי ישראל שבהיעדר תשובות מתקשה להסביר את צדקתה.
ראשית נדרשת פעולה צבאית מהירה יותר שלא מאפשרת למלחמה להימשך זמן רב באופן שמייצר מצוקות אזרחיות מתמשכות, שהופכות את מערכת ההסברה לקשה ומורכבת יותר. מי שלא מעצב את המציאות, המציאות מעצבת אותו. לכן, הכרעה מהירה דורשת מאמץ הסברתי קצר יותר ואפקטיבי. שנית, מאמץ ההסברה אינו נחלתם של מוכשרים בודדים או עמותות הנושאים את מאמץ ההסברה לבדם. מדובר במאמץ לאומי מוגדר ככזה, מתוקצב ומנוהל, שאליו מתנקזים מומחי הסברה המומחים בעולם הסושיאל וההשפעה.
שלישית, יש להגדיר את קהל היעד. מאמץ רחב על כל אורך היריעה לא ישיג את מטרתו. אל לנו לנסות לשנות את דעתם של אלו השונאים אותנו ולא לשכנע את המשוכנעים. עלינו לפנות לקהל היהודי ברחבי העולם, ולחמש אותו באמת בכלי הסברה. וכך גם לפנות לקהילה הדיפלומטית שדעתה חשובה והחלטותיה עלולות לפגוע באינטרסים הישראלים.
ולבסוף לפנות לקהל האפור והמבולבל שאינו חי את היומיום הישראלי, ואינו חווה אזעקות, טילים, מנהרות תופת או חטיפות. ומנגד, רואה דרך 2שני מיליארד עדשות מוטות, את הקשיים האזרחיים של תושבי עזה: עוני, רעב, הרס, תורים לסיוע הומניטרי. כשכל אלה מקבלים תרגום אנטי ישראלי ושקרי מובהק, כשאין איש שעומד בשער ומטה חזרה את מאמצי השכנוע של ארגון החמאס ותומכיו.
זכור לי שבהיותי מנהל עיר דוד בירושלים, היו מגיעות קבוצות רבות של מבקרים מחו"ל, מלוות במדריכים מקומיים. קבוצה שהייתה מלווה במדריך ישראלי ציוני, הייתה שומעות סיפור ציוני שלם, המחזק את הנרטיב הישראלי ואת הקשר לארץ, דרך המקומות השונים באתר והממצאים הארכיאולוגים השונים. ואילו קבוצות שהיו מלוות על ידי מדריך ערבי היו שומעות סיפור היסטורי ערבי משכנע לגבי אותה קרקע ובאמצעות אותם ממצאים ארכיאולוגים בדיוק.
כל עוד אין הכרעה וכל צד מנסה להשיג הישגים דרך מאמצים תודעתיים, אין לישראל את הפריבילגיה לשתוק. כל שתיקה תתמלא בפרשנויות עויינות, וכל חלל יתמלא בתמונות מגמתיות. זוהי משוואה מצערת אך הכרחית: הסברה שווה השפעה. בלי לפעול בנחישות תודעתית, נפסיד גם את המעט שנשאר מהלגיטימציה הבינלאומית גם בקרב חלק מאוהדי ישראל בעולם שבתחילת הדרך תמכו במאבקנו הצודק.