השבוע פגשתי חבר של בני הבכור שהתחתן בתקופת הקורונה, חמד של בחור. נחמד לראות איך הקטנים האלה גדלו וכבר זוכים להקים משפחה. אני זוכרת את הבחור צרחן וזב חוטם עוד מתקופת המעון. מוזר שבני עדיין מתרגש ממונחים כמו תחב"צ, פלח"צ, גלח"צ וקמב"צ, בזמן שחברי ילדותו כבר מחליפים טיטולים וגוררים עגלות. הערה פולנית מתבקשת.
אותו עלם חמודות סיפר לי ששבוע לאחר חתונתם, רכשו הוריו ספה חדשה בצבע בז' מחברת 'נטוצי' האיטלקית. ספה של הביוקר. בוא נאמר שהעלות שלה הייתה יכולה לממן שכירות לזוג צעיר במשך שנה או שנתיים וגם לימודי רפואה. הבן ואשתו החליטו לקפוץ לבקר את ההורים ולהשיק עימם את הספה החדשה. ישבו הארבעה והתמוגגו בצוותא מהספה המרהיבה ביופייה. לפתע יצאו הכוכבים והגיע זמן תפילת ערבית. הבן האב ורוח הקודש הלכו לבית הכנסת. החמות פרשה למטבח לסיים את הכנת ארוחת הערב, והכלה נותרה לבדה על הספה (החדשה!).
חברים, קחו נשימה עמוקה (בעלי לב חלש מתבקשים לעצור כאן). כדי להעביר את הזמן הוציאה הכלה מתיקה לק סגול מנצנץ, השעינה את הצנצנת הקטנה על משענת הספה והחלה למרוח על ציפורניה בנחת. בשלב הזה הפסקתי לנשום וצעקתי לחבר של בני בהיסטריה: "לא נכון, נו, אל תגיד לי ש...". כעבור דקה וברגע של היסח הדעת, היא הזיזה מעט את התיק שהפיל את צנצנת הלק - ואופס!!! חצי-צנצנת-לק-סגול-בוהק-נשפכה-על-הספה-החדשה-של-נטוצי (שתו מים, אני מחכה).
הכלה (שהייתה גם קצת קלה בדעת, מסתבר), יצאה מכלל סכנה, אך היא עדיין בהתאוששות. האמת היא שאני לא יודעת מי הייתה יותר אומללה בסיפור הזה: הכלה או החמות. מה שבטוח זה שאני לא מקנאה באף אחת מהן. להתחיל ככה את החיים עם החמות זה לרדת עד למקסימום, כמאמר הגשש.
ואם בצבע שלא יורד עסקינן, לפני כמה שנים ניהלתי מקום והסגן שלי היה חסיד ברסלב, למדוו'ניק אמיתי. ביחד היינו צוות הנהלה שהוא מעין יצור כלאיים מתמיה עד גרוטסקי - מתנחלת דתייה לאומית עם חצאית וחסיד ברסלב עם חליפה שחורה, גוזמבות וכיפה עם פונפון. יום אחד ישבנו בפגישת עבודה, בשל החום הכבד השיל מעליו הסגן החסיד את הג'קט השחור והחל לקפל את שרוולי חולצתו הלבנה, עד שבידו השמאלית נחשף לתדהמתי קעקוע של מגן דוד. מרוב פליאה נפלטה מפי צעקה: "יש לך קעקוע?? אני לא מאמינה...". הסגן האדים כמי שהתגלה סודו הכמוס והחל לגמגם: "לא, נו, זה סתם קעקוע שעשיתי בהודו, ממש לפני שחזרתי בתשובה". אמרתי לו: "אין לך מה להתבייש, הקעקוע הזה מזכיר לך את הדרך שעשית". והאמת היא, שאין להתעלם מהעובדה שהאדם הוא גם אוסף כל הטעויות שלו.
אבל אנחנו כאן כדי להרים, לא?
למה משול הצדיק דווקא לעץ התמר בפסוק: "צדיק כתמר יפרח"? כי על הגזע של התמר חרוטים כל המדרגות בהן הוא עלה, כל התחנות בהן עבר וזה משמש עבורו כתזכורת היכן היה ולאן מועדות פניו.
אבל איזה באסה לכל הרוחניקים החמודים האלה שמגלים את האור אי שם בקצה העולם ובבוקר רצים לקעקע הארה כמו: 'ה' הוא המלך' או 'אין עוד מלבדו' ואחרי זמן קצר הם חוזרים בתשובה ומגלים שקעקועים זה פחות הקטע של התורה, אאוץ'.
מסקנה: לא כל צבע מתקלף בסוף. שמישהו יעדכן את עומר אדם.
Talmazav10@gmail.com