יש משפט ידוע שאומר, שאם נלך באותה הדרך, נגיע לאותו המקום. פשוט כל כך. כדי לקבל תוצאה שונה ממה שקיבלנו עד עכשיו, אנחנו צריכים לעשות את הדברים אחרת.
נגררנו לקלפי ארבע פעמים בשנתיים, ריבוינו של עוילם! ובכל אותן הפעמים הגענו לאותו מבוי סתום. נבוכים וחסרי אונים.
יש שיר טיבטי שמספר על מישהו שהולך במדרכה ברחוב ופתאום הוא לא שם לב ונופל לבור. הוא חסר ישע ולוקח לו המון זמן לחלץ עצמו. ואז הוא שוב הולך באותו רחוב. הוא מעלים עין מהבור ושוב נופל לתוכו. הוא לא מאמין ששוב נפל לבור, ולוקח לו המון זמן לצאת משם. בפעם השלישית הוא צועד באותו הרחוב, הפעם הוא מבחין בבור ורואה אותו היטב מולו, הוא מתקרב ו...שוב נופל לתוכו.
הפעם הוא מבין שזה ההרגל ושזו לגמרי אשמתו, ומצליח לצאת מהבור מיד. בפעם הרביעית הוא שוב הולך באותו הרחוב, במדרכה ממול יש בור, הוא עוקף אותו ופונה ללכת ברחוב אחר. זה קרה בסוף, אפשר לנשום.
-
דו"ח האנטישמיות 2020: עלייה באנטישמיות ברשתות בעקבות הקורונה
-
BDS וארגוני טרור פלסטיניים מעורבים בתביעה נגד ישראל בהאג
-
אם נחזור לדבר במושגים של ימין ושמאל הפלונטר הפוליטי ייפתר
אחד הבנים שלי קיבל דו"ח על נגיעה בנייד בזמן נהיגה. דו"ח עם סכום משוגע (שלושה אפסים...) ושמונה נקודות. אחרי שבועיים וחצי, הוא שוב קיבל דו"ח על נגיעה בנייד בזמן נהיגה. עד שהילד לא ילמד את הלקח, יעשה שינוי ויתנזר באופן מוחלט מהנייד כשהוא נוהג, זה יקרה לו שוב ושוב, גם אם האמא הפולנייה שלו (לא מהבית...) תגיב שוב באותה הדרך ותסנן מבין שיניה את משפט המחץ: "אמרתי לך..."
ספירלת האירועים
מתי נבין, שאותם הרגלים יביאו אותנו שוב לאותו מקום. אולי הגיע הזמן שנשים לב לבורות שאנחנו נופלים לתוכם פעם אחר פעם, וננסה רחוב אחר?
זו מעין ספירלה של אירועים שפוקדים אותנו שוב ושוב. החזרתיות של האירועים האלה, היא ההזדמנות שמאפשרת לנו לעשות שינוי.
המשימה שלנו היא לזהות אותם אירועים, להבין מה אנחנו צריכים ללמוד, ולפעול באופן שונה מהפעמים הקודמות.
למשל, להיכנס לרכב, להשתיק את הנייד, לקבור אותו עמוק בתיק ולנהוג בבטחה ולנופף למשטרה לשלום (בעצם לא כדאי להוריד ידיים מההגה...). כשאותם אירועים ייעלמו מחיינו, נדע שהצלחנו ועשינו עבודה טובה.
זה תקף לגבי הפרט - וכנראה גם לגבי הכלל. יש עבודת התפתחות אישית ויש עבודת התפתחות כללית, ברמת עם ומדינה. אנו מודעים לכך שנכנסנו לסחרחורת. השאלה איך יוצאים ממנה. אולי שינוי השיטה, החלפת אישים, ואולי זה שינוי של תודעת הקולקטיב המצריכה שיח אחר ושילוב ידיים. העיקר לא לעצום עין מהבור שמולנו.
כאמא לשני לוחמים בצה"ל, לא בא לי לומר שאנחנו ממש טובים אחד לשני רק כשהאויב מעזה מפציץ אותנו. בזמנים כאלו אנחנו יודעים להניח הכל בצד ולאחד את השורות. לאן כל האהבה הזאת נעלמת כשזה רק אנחנו, המשפחה הגרעינית?
אני שמחה להכריז על סטארטאפ חדש שהגיתי אותו לגמרי בעצמי: בכל פעם שהשנאה והשיסוי בינינו לבין עצמנו יגברו, נכריז על 'צבע ורוד' ונשמיע אזעקת חירום בכל הארץ, שתזכיר לכולנו שבצו השעה מניחים את החרבות ופותחים את הלבבות.