לא מזמן ציינו את יום כ"ח בטבת. אם זכרוני אינו מטעני, ביום זה גם התחלפה לה השנה האזרחית. וכמו שאיני חוגגת את יום הולדתי ביוני אלא בחודש סיוון, חילופי השנה האזרחית חולפים לידי ולא זוכים לתשומת לב מיוחדת. אצלי ראש השנה הוא אחד ולקראתו אני נערכת בנפש, בגוף וברוח. כך היה וכך יהיה תמיד, בעזר ה'. ובאופן כללי, דפי ההיסטוריה מספרים שסילבסטר לא היה מחובבי ציון ויושביה. אז תם הדיון בנושא מבחינתי.
לא מזמן הוזמנתי למסיבת יומולדת של חברה שנערכה בביתה. מתחילת הערב הבחנתי ביהודי כבן חמישים שישב לבדו בקצה הסלון. לא הכרתי את הבן אדם אבל לפי ה'דתומטר' של המגזר, הכיפה הקטנטנה לראשו סייעה בידי להניח שהוא כנראה לא הדוס הכי מובהק של ישיבת 'מרכז'.
מכיוון שאיני שותה אלכוהול על צורותיו, יש לי את הפריבילגיה להחזיק כוס ספרייט עם פרוסת לימון ומטרייה סגולה ולתצפת על השותים בסביבתי, כאנתרופולוגית בשעת מחקר. מראה של אנשים שמתחילים את הערב בחיוניות אשר אט אט מתחלפת בנינוחות עד לפרצי צחוק אדירים, הוא בהחלט בלתי חריג בסיטואציה כזאת.
שמתי לב שהבחור השקט הניח בקבוק יין למרגלותיו וכל פעם מילא לעצמו את הכוס ושתה. הוא לא הוציא הגה מפיו, רק שתה עד שסיים את כל הבקבוק. כעבור שתי דקות הוא התרומם מהכורסה וניגש מתנדנד לספריית הקודש שהייתה מולו. הוא לקח מהמדף חמש או שש גמרות, חיבק אותן והחל לבכות בכי קורע לב. בשלב הזה ניגש אליו מישהו ושידל אותו לחזור לשבת בכורסה. אך היהודי מיאן לזוז ממקומו ובכה בעיניים עצומות. מבוכה השתררה. לפתע החל למלמל בקול נשבר: "אדרבה, תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברנו...". היינו בהלם. הוא המשיך: "כל מה שה' מבקש מאיתנו, שנהיה טובים אחד לשני".
שוב תזכורת מהדהדת לכך שגודל הכיפה לא קובע. כי אם הוא כן היה קובע, אז הפיל היה מלך החיות.
רב אילעאי אומר במסכת עירובין: "אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו"; למה דווקא בהם? כי אלה שלושה מצבים בהם מתגלות הפנים האמיתיות של האדם. מעין 'מבחן אישיות'. כאשר אנו רוצים ללמוד על האדם נתבונן עליו כשהוא שיכור, כועס או נדרש לפתוח את הארנק (בנות שיוצאות לדייטים, לתשומת לבכן).
נחזור לבחור מהמסיבה. כאשר הוא עמד שם באמצע הסלון ודמעות של קודש זלגו מעיניו, היה לו מראה של יהודי טהור שהאמת הפנימית שלו מתפרצת מתוכו. אמת שכולה קודש. זה מבחן ה'כוסו': איזה סוד יוצא מהאדם אחרי שנכנס יין.
בכ"ז בטבת התקשרה אליי חברה והזמינה אותי למסיבה מ-ט-ו-ר-פ-ת לציון השנה האזרחית החדשה, כשהיא ראתה שאני פחות מתחברת היא זרקה לי: "יאללה תזרמי".
תזרמי?? אני הכי זורמת אחותי (יש לי טור ב'מצב הרוח', יש מגניבה ממני?); אבל אני שמה לב שכיוון הזרם לוקח אותי למקום שמתאים לי.
בדיוק כמו שמוסד חינוכי נמדד דווקא בשעת ההפסקה, הזמן הפחות מפוקח, שבו ניתן לראות במה עסוקים החבר'ה, מה נושאי השיחה ומה צורת השיח. זה המבחן שלנו, מבינה נשמה? מה אנו עושים בשעות הפנאי שלנו, מה משמח אותנו, לאיזה מסיבות אנחנו הולכים, איך אנחנו רוקדים, מה חבוי עמוק בתוכנו ומתפרץ במלוא הדרו כשאנו נינוחים וחסרי פילטרים.
אין פזמון, תרקדו!
Talmazav10@gmail.com